מדד האומללות של איראן מרקיע שחקים

עפ"י סטיב הנק, פרופסור לכלכלה יישומית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מאז שאחמדינג'אד הפך להיות נשיא איראן באוגוסט 2005, כלכלת המדינה הלכה מדחי אל דחי. איראן מדורגת עכשיו קרוב לתחתית - 144 מתוך 183 מדינות - בדו"ח של הבנק העולמי לשנת 2012 המודד את החיוניות של השוק החופשי וכמה קל לעשות עסקים במדינות העולם. הטבלה הבאה מציינת היכן איראן מדורגת ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון ואזור צפון אפריקה (אגב, ישראל מדורגת במקום ה-32 בדו"ח הזה).

במשך עשרות שנים, כך עפ"י הנק, הכלכלה האיראנית התבססה על ניהול מרכזי, תקנות, פיקוח על מחירים, סובסידיות, הרבה מאוד בירוקרטיה ועוד מגוון רחב של מכשירי התערבות אחרים, בניסיון להשיג את מטרותיהם של כוהני הדת. ואיכשהו הכול המשיך לצוף בזכות הכנסות הנפט. הסנקציות שהחלו להטיל על איראן בנובמבר 2008, שינו את התמונה ומצבה של איראן מתדרדר קשות. הנה טבלה המפרטת את הסנקציות:

האם לסנקציות הייתה השפעה? שער החליפין של הריאל האיראני מספק תשובה. כאשר אובמה חתם על שורה של סנקציות מהותיות ביולי 2010, שער החליפין הרשמי ריאל/דולר היה קרוב מאוד לשער בשוק שחור.

אבל, כפי שמראה התרשים המצורף, השערים הרשמיים ושערי השוק השחור התפצלו יותר ויותר מאז יולי 2010. שער השוק שחור IRR / USD הוא כעת 52% נמוך יותר מהשער הרשמי. וכאשר המטבע מתמוטט, מדדים כלכליים אחרים מתחילים גם הם להתמוטט. לדוגמה, סטיב הנק מעריך שאיראן חווה כיום קצב אינפלציה שנתית של 71%!

על מנת לקבל תמונה ברורה של המצב הכלכלי באיראן, הנק בנה מדד אומללות. מדד שהוא הסכום של שיעורי האינפלציה, הריבית והאבטלה, ובניכוי שיעור השינוי השנתי בתמ"ג לנפש. לשם השוואה, הנק מדגים כי מדד האומללות במצרים לא עבר את רמת ה-40 נקודות אפילו בשנת 2012 הכאוטית:

 

מדד האומללות של איראן לעומת זאת, זינק לאחרונה לרמה של 106 נקודות:

אם כך, ברור כי הסנקציות עובדות, במובן הכלכלי של המילה. אך האם הן יעזרו לשכנע את החונטה הדתית ששולטת באיראן לסגת מהנתיב הגרעיני? שר החוץ ליברמן אופטימי אולם התשובה שמספק סטיב הנק היא פחות מעודדת מבחינתנו. הנק מתבסס על ספרו של ג'והן מרשיימר, The Tragedy of Great Power Politics ומביא משם את הציטטות הבאות:

"... אוכלוסיות של מדינות מודרניות יכולות לספוג כמויות אדירות של כאב בלי להתקומם נגד הממשלות שלהם. אין מקרה אחד בתיעוד ההסטורי שבו מצור או הפצצות אסטרטגיות שנועדו להעניש את האוכלוסייה של האויב הביאו למחאה ציבורית נגד ממשלת היעד." אם כבר, נראה כי "עונש יוצר כעס ציבורי נגד התוקף יותר מאשר נגד ממשלת היעד ".

ועוד: "... האליטות המושלות לעתים רחוקות יפסיקו מלחמה בגלל שהאוכלוסייה סובלת. למעשה, אפשר לטעון שככל שהאוכלוסייה סובלת יותר, כך יותר קשה למנהיגים להפסיק את המלחמה. הבסיס לטענה מוזרה זו הוא שתבוסה עקובה מדם, מגדילה את הסבירות שלאחר המלחמה האנשים יחפשו נקמה כנגד המנהיגים שהובילו אותם בדרך לחורבן. לכן, למנהיגים אלה יש תמריץ חזק להתעלם מהכאב שנגרם לאוכלוסייה ולהמשיך להאבק עד הסוף בתקווה שהם יצליחו לנצח וכך ולהציל את העור שלהם. "

נקווה שליברמן צודק.