התוכנית הכלכלית של הילרי קלינטון היא הרת אסון

ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ הציג את תוכניתו הכלכלית, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, הציגה את התוכנית המתחרה שלה. בניגוד לטראמפ שמציע להגביר את מידת החופש הכלכלי של האזרח האמריקאי, קלינטון מציעה לסחוט עוד ועוד כספים מהעשירים ומהחברות, לטובת המעמד הבינוני כביכול. קשה להבין איך הכלכלה האמריקאית יכולה לצאת נשכרת מהרעיונות שלה. 

קלינטון מגיעה לבחירות בעמדה בעייתית במקצת במה שקשור לכלכלת ארה״ב. טראמפ שאינו מחויב בשום צורה לאובמה, מבקר בצורה חריפה את הכלכלה ומציע פתרונות, בחלקם דרמטיים. לעומתו, קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה ולכן מתקשה להגיד מלים קשות מדי על מצבה של ארה"ב. אולם, עצם העובדה שמועמדים אנטי-ממסדיים כמו טראמפ וברני סנדרס סוחפים כל כך הרבה תמיכה, מרמזת שהמצב אינו שפיר. 

הסתירה הזו בין מחויבות קלינטון לכלכלת אובמה לבין מצבו האמיתי של האזרח האמריקאי, היא אולי אחת הסיבות שהיא מתקשה לייצר התלהבות רבה, אפילו בקרב תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית. 

בכל אופן, תוכנית קלינטון מבוססת על רעיונות קלאסיים של השמאל הכלכלי: מלחמת מעמדות ושנאה לעשירים. למשל, טראמפ הציע להוריד את מס החברות בארה"ב מ-35% ל-15%, מה שבין היתר, אמור להעלים את המוטיבציה של חברות אמריקאיות להעביר את המטות שלהם לחו"ל. הפתרון של קלינטון לבעיה הזו הוא להטיל מעין קנס או מס יציאה כעונש על חברות שבוחרות בטקטיקה הזו. יש להצעה שלה אטרקטיביות מסוימת בקרב אלה ששוטמים את הרעיון שחברות נועדו להרוויח כסף. היגיון כלכלי - אין בה.

אפשר לנחש שהחברות לא יגדילו את ההשקעות שלהן בארה"ב כתוצאה מהידוק עניבת החנק שמציעה קלינטון. התוצאה הסבירה יותר היא שפחות עסקים חדשים ייפתחו בארה"ב ושנראה אינפלציה של אסטרטגיות מסים מתוחכמות ויקרות, כדי להיחלץ מהביצה האמריקאית. כלומר, לכל היותר מי שייהנה הן להקות של רואי חשבון ועורכי דין, לא המעמד הבינוני שקלינטון מתיימרת לייצג.

בהמשך לאותו קו פופוליסטי אך חסר היגיון כלכלי, קלינטון מציעה להעלות את שכר המינימום. בתור הצדקה, היא מעלה מהאוב את הנרי פורד שבתחילת המאה ה-20 שילם שכר גבוה בהרבה מהמקובל באותם ימים, כדי שעובדיו יוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שהם בעצמם עזרו לבנות וכך יעזרו לחברת פורד. קצת עצוב לראות כיצד השקר הזה ממשיך לחיות. איזו חשיבות יש למספר המוגבל של עובדי פורד, יחסית למיליוני המכוניות שהחברה מכרה במהלך השנים? 

האמת היא שהנרי פורד שילם ביד רחבה לעובדיו מסיבות קפיטליסטיות, ותו לא. בשיטת הייצור החדשה שלו היה חיוני לאמן כהלכה את העובדים, וכדי לוודא שהעובדים המאומנים לא יעזבו אותו הוא שילם להם שכר גבוה. במלים אחרות: תחרות על עובדים ועלייה בפרודוקטיביות תעשייתית הן המפתח לשכר גבוה, כך משחר המהפכה התעשייתית ועד ימינו. 

שכר מינימום נשמע אולי טוב, אבל אין דרך טובה יותר לחסום את כניסתם של עובדים צעירים וחסרי כישורים למעגל העבודה. אפשר לנחש שקלינטון, שלה יחסים טובים עם ארגוני עובדים, יודעת יפה מאוד שהארגונים תומכים בשכר מינימום כדי להגן על עובדיהם המאוגדים מתחרות. מבחינת השאר, שכר מינימום הוא אסון. 

טראמפ מציע לבטל את מס הירושה, קלינטון מבטיחה להמשיך לקיימו. מעבר לפן המוסרי – המדינה פוגעת בזכותו של ההורה להוריש את הרכוש שצבר בימי חייו – מס ירושה הוא גם בעייתי מבחינה כלכלית. בעיה נפוצה של יורשים רבים היא חוסר נזילות. כלומר, כאשר מגיעה השעה לשלם את המס בדולרים, ליורשים רבים אין את ההון הנזיל הדרוש והם נאלצים למכור את העסק שהוריהם בנו, כדי לשלם את המס. הקונים הם בדרך כלל החברות הגדולות, שנפטרות כך ממתחרים. התוצאה היא הרס עסקים וירידה בתחרות – וכמובן, גם ירידה באיכות ועליית מחירים. כמו בהצעות אחרות של קלינטון, גם מס ירושה מצטיין בכוח משיכה פופוליסטי, אך גם בפוטנציאל לפגיעה בכלכלה בכלל ובמעמד הבינוני-נמוך בפרט. 

ישנן עוד כמה וכמה הצעות בתוכנית של קלינטון ולא כולן גרועות, למשל פישוט תשלומי מסים לעסקים קטנים. אבל, בגדול, המצע הכלכלי שלה מושתת על ייצר הקנאה, ודוגל בנקמנות בעשירים, חלוקת כספים מסיבית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והידוק השליטה של המדינה בכלכלה.

אלה בדיוק הרעיונות העבשים, שגורמים להידרדרות ממושכת בכלכלת המערב כבר כמה עשורים. למרבה הצער, הם פופולריים גם בישראל. עוד כחודשיים נראה אם האמריקאים בשלים לפתרונות הקפיטליסטים שטראמפ מציע, או שמא הרוח הרעה של השמאל הכלכלי תגביר את אחיזתה בארה"ב.

המאמר פורסם בגלובס.

התוכנית הכלכלית של טראמפ: רחוקה משלמות אבל הלוואי עלינו

המועמדות של דונלד טראמפ הפכה את המירוץ לנשיאות ארה"ב למופע מרתק וצבעוני במיוחד, בין היתר בשל האמוציות החזקות שהמועמד הרפובליקני מעורר. בבליל החדשות והסקרים היומיומיים שמגיע אלינו מארה"ב ניתן בנקל לשכוח שלפני כמה שבועות טראמפ פרסם תכנית כלכלית אמיצה.

המטרה המוצהרת של התכנית היא להקל על עשיית עסקים בארה"ב, להקל על ייצור מקומות עבודה, וכמובן לגרום להעלאת רמת החיים של האזרח האמריקאי. מעניין שטראמפ לא מדבר כלל על צמצום האי-שוויון. בנקודה זו הוא משקף את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקלאסית, שלפיה צמצום אי שוויון אינו המטרה החשובה ביותר. המטרה המרכזית היא העלאת רמת החיים האבסולוטית של כולם, עניים ועשירים. כלומר, המדד שטראמפ לוטש אליו את עיניו הוא רמת החיים, לא מדד הקנאה.

במאמר מוסגר יש לציין שבמדינות קפיטליסטיות אי השוויון הוא דווקא נמוך יותר מאשר במדינות פחות קפיטליסטיות, בין השאר בגלל שהתחרות החופשית מורידה מחירים ומגבירה מוביליות חברתית. אך כאמור, טראמפ אפילו לא טורח להזכיר את בעיית האי-שוויון במצע הכלכלי שלו.

כיצד טראמפ מבטיח להשיג את המטרות הכלכליות שלו? בראש ובראשונה, הוא רוצה להקל על האדם העובד ע"י פישוט מדרגות מס הכנסה משבע מדרגות לשלוש והורדת שיעור מס ההכנסה השולי העליון מ-39.6% ל-33% (בישראל, המדרגה העליונה משלמת 50%). בנוסף, שכיר אמריקאי יהיה פטור ממס הכנסה עד לרמת שכר של 25,000 דולר בשנה, או 7,900 שקל בחודש. המשמעות של הצעד הזה היא שכמחצית מהשכירים האמריקאים כלל לא ישלמו מס הכנסה.

בצעד אפילו יותר דרמטי, טראמפ מתכנן לחתוך את מס החברות הסטטוטורי בארה"ב מרמה של 35% ל-15%. כלומר, בבת אחת ארה"ב תהפוך מהמדינה עם שיעור מס חברות בין הגבוהים בעולם למדינה עם השיעור הנמוך ביותר, אחרי אירלנד (12.5%).

ההיגיון הכלכלי בצעד כזה ברור. הורדת המס הופכת פעילות של חברות לרווחית יותר ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. שיעור מס נמוך יביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

יש עוד סעיפים מעניינים בתכנית הכלכלה של טראמפ. אפשר לציין, לדוגמא, את ביטול מס הירושה (או "מס המוות" כפי שטראמפ מכנה אותו) כאחד הבולטים והצודקים שבהם. אבל, כדאי להתעכב דווקא על כוונתו של טראמפ לאסור כל רגולציה נוספת מיום הכהונה הראשון שלו וגם לדרוש מהרשויות הפדרליות רשימה של חוקים ותקנות, כדי לבטל את אלו שאינן חיוניות לבריאות הציבור.

בנקודה זו, הישראלי הממוצע אמור לחוש קנאה עזה. ישראל מדורגת במקום ה-83 בעולם מבחינת עומס הרגולציה. 82 מדינות, בהן כל המדינות העשירות והמצליחות בעולם, נהנות מעומס רגולציה קטן מאתנו. ארה"ב ניצבת במקום ה-13 ועדיין, מועמד המפלגה הרפובליקאית חושב שמקום 13 הוא כה גרוע שיש להציע איסור מוחלט על רגולציה נוספת. אז מה יגידו אזובי הקיר?

התכנית הכלכלית של טראמפ אינה חפה מבעיות. אפילו אם מתחשבים באפקט החיובי על הצמיחה הכלכלית משלל הרפורמות האלה, קשה להאמין שלא תהיה ירידה בסך תקבולי המס. כלומר, טראמפ ייאלץ לקצץ בתקציב אם הוא לא רוצה להעמיק את הגירעון הפדרלי. ועוד לא דיברנו על מדיניות הסחר הבעייתית שלו. אבל, דבר אחד ברור. המועמד הרפובליקני מציע תכנית קפיטליסטית-קלאסית, מהסוג שהביא לשגשוג בכל מקום בו נוסתה (ראו את שוויץ והונג-קונג כדוגמאות הקלאסיות של ימינו). ומהסיבה הזו לבדה, אנחנו אמורים לקנא.

המאמר פורסם בגלובס

קודי - חלק מהמרד המתמשך של האזרח הישראלי נגד ממשלות ישראל כולן

כיצד למנוע הישנות מקרים כמו הזיהום ביוניליוור? לא מה שאתם חושבים

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

הורדת מס החברות היא הפתרון הנכון להאצת הפעילות הכלכלית

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות

קשה לדמיין מס הפוגע ברווחה הכלכלית יותר ממס חברות. ההשפעה השלילית של המס הזה היא ברורה מבחינת התיאוריה הכלכלית, וגם מחקרים אמפיריים נוטים לתמימות דעים לגבי הנזק שהמס יוצר. לכן יש לקוות שתוכנית שר האוצר, משה כחלון, להורדה כללית במס מ-25% ל–23.5%, כפי שדווח בתקשורת, אכן תצא לפועל.

למס חברות יש השפעה עמוקה ורחבה על הפעילות הכלכלית במשק. הורדת המס הופכת פעילות של חברות ליותר רווחית ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. הורדת המס, אם היא משמעותית דיה, תביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

המס הזה חשוב במיוחד למדינה כמו ישראל, המשופעת בחסרונות תחרותיים, חסרונות הפוגעים ביכולתה של המדינה למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות. ישראל היא שוק קטן ומבודד מבחינה גיאוגרפית, והסיכונים הגיאופוליטיים באזורנו ידועים. בנוסף, ישראל סובלת מעול כבד של רגולציה ומביורוקרטיה לא יעילה. כדי לממש את היתרונות התחרותיים של המדינה — נטייה ליזמות ונכונות לקחת סיכונים, יש ליצור תנאים שיאזנו את התמונה העגומה הזו.

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות.

למרבה הצער, שיעור מס החברות הסטטוטורי כיום - 25% - הוא לא תחרותי לעומת מדינות בגודל דומה לישראל. כאן יש להעיר שאין טעם להשוות את ישראל למדינה כמו ארה"ב, עם שיעור מס חברות של 35%, שכן ארה"ב נהנית מיתרונות גודל משמעותיים שמושכים השקעות ויוצרים פעילות כלכלית, למרות שיעור המס הגבוה. השוואה של שיעור מס סטטוטורי (לא שיעור מס אפקטיבי, שאותו הרבה יותר קשה לחשב) עם מדינות בגודל דומה לישראל - 19% בצ'כיה, 22% בדנמרק, 20% בפינלנד, 22% בשוודיה - מראה עד כמה ישראל מציבה את עצמה בעמדת נחיתות. מעניין שהמדינה המערבית המתועשת המשגשגת ביותר, שווייץ, מסתפקת במס חברות של 18% בלבד.

ממוצע מס החברות באיחוד האירופי הוא 22% בלבד. באחרונה אף דווח כי ממשלת בריטניה שוקלת להוריד את שיעור מס החברות מ–20% ל–15% כדי לפצות על הנזקים קצרי הטווח שעלולים לנבוע מהברקזיט (אי־ודאות כלכלית, ואקום שלטוני, משא ומתן קשה עם האיחוד האירופי ועוד). האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מס חברות כל כך גבוה יחסית למדינות המתחרות?

האם הורדת שיעור מס חברות תביא לירידה בסך תקבולי המסים וכך תוביל לעלייה בגירעון? קשה להוכיח לכאן או לכאן, אבל יש סיבה טובה להניח שהורדת המס דווקא תוביל לעלייה בתקבולי המס. נשמע פרדוקסלי מעט, אבל ההיגיון הכלכלי ברור. הורדת שיעור מס החברות מגבירה פעילות כלכלית, מתמרצת השקעות, תעסוקה וצריכה. כלומר ירידה בשיעור מס חברות תביא לעלייה בתקבולי מס הכנסה ומע"מ. ייתכן שאפילו תקבולי מס החברות בעצמם יעלו כתוצאה מהירידה בשיעור המס. זוהי תיאוריה הידועה בשם עקומת לאפר, שאמנם קשה להוכיח אותה, אבל היא נשענת על היגיון כלכלי מוצק.

מלבד זאת, החשש מירידה בתקבולי המסים מתעלם מכך שהצמיחה הכלכלית במדינה נמצאת במגמת האטה, אם בגלל המצב המידרדר בעולם ואם מסיבות אחרות. האטה כלכלית שכזו בוודאי אינה עוזרת לתקבולי המסים. הורדת שיעור מס חברות, דווקא בסביבה כה מאתגרת, נראית כמו הצעד ההגיוני ביותר למי שמעוניין להקדים תרופה למכה, ולהאיץ את הפעילות הכלכלית.

המאמר פורסם בדה-מרקר. 

איזה כיף היה לפני המהפיכה התעשייתית

השפל הגדול. פרשנות כלכלית קפיטליסטית

ברקזיט יכול להפוך להצלחה היסטורית

ברקזיט טוב לבריטניה וטוב גם לאזרחי אירופה

אזרחי בריטניה חייבים לעשות 'Brexit', ולנפץ את האיחוד

ב-23 ביוני אזרחי בריטניה יצביעו במשאל עם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. מדובר בהצבעה גורלית וחשובה הרבה יותר מבחירות רגילות לפרלמנט, וזאת מכיון שיציאה מהאיחוד האירופי יכולה להביא למהפך חיובי דרמטי בכלכלה הבריטית, וייתכן שגם תאיץ את התפרקות האיחוד האירופי כולו ובכך תביא ברכה עצומה לאזרחי אירופה הקמלים תחת משא הניהול הכלכלי הקלוקל של האיחוד.

הטענה הנפוצה ביותר של המתנגדים ליציאה מהאיחוד היא שהסחר הבינלאומי של בריטניה ייפגע, מאחר שהיא תצא מגוש הסחר החופשי של אירופה. זוהי ראייה מוטעית לגבי מהותו של האיחוד. האיחוד, יותר משהוא גוש סחר חופשי, הוא למעשה ברית פרוטקציוניסטית שמגנה על היצרנים המקומיים מפני תחרות של היצרנים הגלובליים. ההגנה הזו נעשית באמצעות חומת מכס המקיפה את אירופה ובעזרת רגולציה טורפנית שמקשה על ייבוא מתחרה.

ברגע שבריטניה תצא מהאיחוד, ובהנחה שהממשלה הבריטית תהיה מספיק פיקחית לנקוט במדיניות של סחר חופשי, צרכני בריטניה יהיו חופשיים לייבא מהעולם במחירים נמוכים הרבה יותר מאלה שבריטניה מייבאת כיום ממדינות האיחוד. עפ"י חישוב שנעשה ע"י כלכלנים בריטיים, המחירים לצרכן עשויים ליפול ב-8% כתוצאה מהשתחררות בריטניה מסד המכס האירופי ובכך יובילו מיד להקלה ביוקר המחיה (בהנחה של שכר קבוע).
  
טיעון נוסף הוא שהאיחוד האירופי ינקום בבריטניה על עלבון ההיפרדות ע"י הטלת מכסים גבוהים על תוצרת בריטית. זהו חשש לא רציונלי מאחר שלאיחוד יש אינטרס קריטי לא לפתוח מלחמת סחר עם בריטניה. בריטניה היא השוק החשוב ביותר של האיחוד לייצוא מוצרים, גדול אף מעט יותר מהשוק האמריקני. יצרני הרכב הגרמניים מייצאים לבריטניה מרצדסים, במוו ואאודי במספרים גדולים אף יותר מהמשלוחים לארה"ב. הצעקה שתקום בקרב יצואני גרמניה לנוכח הסימן הראשון למלחמת סחר, תביא את הקץ במהרה על כל יוזמה כזו.
  
נשאלת השאלה, אם הניתוח הכלכלי מורה בעיקר על יתרונות ליציאה מאירופה, מדוע עולה צעקה מעסקים בריטיים הרוצים להישאר? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לחזור למהות האמיתית של האיחוד - ברית פרוטקציוניסטית אנטי-תחרותית. הנהנים העיקריים מההגנה הזו הם העסקים הגדולים, שלהם נתח שוק גבוה ואינטרס ברור בחנק תחרות והשארת המצב הקיים על כנו.

לעומת זאת, העסקים הקטנים יכולים לגדול בעיקר ע"י נטילת נתח שוק מהגדולים, כלומר ע"י תחרות חופשית. ובאמת, ממש כמו שהתיאוריה הכלכלית מנבאת, נתונים של סקרי דעת קהל שנערכים בקרב עסקים בבריטניה, מצביעים במובהק על תמיכה הולכת וגדלה ביציאה מהאיחוד בקרב עסקים קטנים והתנגדות נחרצת בקרב עסקים גדולים - אלה שיש להם מה להפסיד. וכתזכורת - העסקים הקטנים-בינוניים הם הדלק העיקרי בכל כלכלה מערבית מפותחת; הם אלה ששוכרים עובדים חדשים, הם אלה שמורידים מחירים, משפרים את איכות המוצרים ומגדילים את הרווחה הכלכלית, והם אלה שתומכים ביציאה מהאיחוד במספרים הולכים וגדלים.
  
לתעשייה הבריטית יש יתרונות תחרותיים בתחומי האירוספייס, פארמה, ביטחון, ייצור מכוניות ועוד תחומים. חלק מהחברות בתחומים האלה, החלק שמוגן ע"י חומת המכס האירופאית, עלול להיפגע מהיציאה מהאיחוד, אבל חלק אחר עשוי לקבל דחיפה משמעותית מהחופש מהמכסים והרגולציה האירופאית. האיחוד האירופי הוא אמנם גוש כלכלי ענק - 23% מהכלכלה העולמית. אבל זהו גוש כלכלי אנמי. 77% מהכלכלה העולמית היא המנוע הכלכלי האמיתי שידחוף קדימה את כלכלת בריטניה - ושוב זאת בהנחה שלממשלה הבריטית יהיה השכל לפתוח את האי לסחר חופשי לחלוטין.

לבסוף, יש לזכור שכ-400 מיליון איש נמקים כיום תחת משא המדיניות הכלכלית הקלוקלת של האיחוד האירופאי - מספיק לזכור את אבטלת הצעירים המחרידה במדינות כמו ספרד (45%), איטליה (39%) וצרפת (25%) כדי להבין את עצמת כישלון האיחוד. אם באמת לאזרחי בריטניה יהיה את האומץ להיפרד מאירופה, ייתכן שהדבר יהווה את אבן הדומינו הראשונה בהתפרקות האיחוד כולו. אם כך יקרה, אזרחי אירופה יהיו חייבים לאזרחי בריטניה חוב מוסרי וכלכלי שקשה לאמוד.

המאמר פורסם בביזפורטל

ראיון בצבע הכסף על Brexit

חקלאות בישראל? בבקשה, אבל רק בתנאי תחרות חופשית

מה קרה לאינטל?

לטובת כולנו, עדיף שהאיחוד האירופאי יתפרק וייעלם

הבחירות בארה"ב: האם זו תהיה הכלכלה שתכריע את המירוץ? תזכורת מנוב' 2008

על רקע תחזיות לצמיחה אפסית בארה"ב ברבעון הראשון של 2016 ועוד שלל נתונים כלכליים גרועים, הפגישה הנדירה בין אובמה לבין נגידת הבנק המרכזי, עוררה עניין רב ושלל פרשנויות. מעניינת במיוחד היא הפרשנות שטוענת שהמפלגה הדמוקרטית, 5 חודשים לפני הבחירות, מפחדת לעמוד בפני אותו מצב ביש שגרם למפלגה הרפובליקנית לאבד את השלטון ב-2008.

בנובמבר 2008, ג'ון מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, עמד בפני משימה בלתי אפשרית. ארה"ב הייתה שרויה בפאניקה לאחר התפוצצות בועת הסאב-פריים שהגיעה לשיאה בספטמבר 2008 עם התמוטטות ליהמן ברדרס. המפלגה הרפובליקנית נתפסה כאשמה במשבר, ולמקיין לא היה סיכוי ממשי מול אובמה.

הנקודה היא שארה"ב נכנסה למיתון עוד בדצמבר 2007 (אם כי מדובר על הבנה מאוחרת של הנתונים שכן הם תוקנו רטרואקטיבית) ולמרות סימני האזהרה, נגיד הבנק המרכזי דאז, בן ברננקי, לא נחלץ לעזרת הכלכלה באגרסיביות הנאותה. הוא אמנם החל להוריד את הריבית לקראת סוף 2007, אך בזמן שיא המשבר והתרסקות ליהמן ברדרס, הריבית עדיין עמדה על 2%.

הדמוקרטים אחוזי חרדה שכעת הם עומדים בפני מצב דומה. הילרי קלינטון, שגם כך אינה פופולארית במיוחד כפי שמורה ההצלחה המפתיעה של ברני סנדרס, צפויה לעמוד בפני היריב הרפובליקני כמובילת המפלגה המכהנת. הבעיה היא שלהיות מפלגה מכהנת בעת מיתון כלכלי, או לפחות בעת זמנים כלכליים קשים, הוא מתכון לכישלון והפסד השלטון. 

וכמו בסוף 2007, גם היום הסימנים הכלכליים מורים על בעיה. לדוגמה: מדד התל"ג של סניף הפד באטלנטה מורה על צמיחה של 0.3% ברבעון הראשון של 2016, או במילים אחרות – סטגנציה. והפעם, בניגוד לשנים האחרונות אי אפשר אפילו להשתמש במזג אויר גרוע כתירוץ, ואין סיבה לצפות לתיקון למעלה ברבעון השני שיפצה על החולשה ברבעון הראשון. בנוסף, נתון המכירות הקמעונאיות למרץ הפתיע עם ירידה של 0.3% לעומת החודש הקודם, בניגוד לצפי לעלייה של 0.1%. נתונים ראשוניים מורים על המשך החולשה באפריל.

נתוני האזהרה האלה הם בעייתיים במיוחד על רקע התמרוץ המוניטארי חסר התקדים שארה"ב שרויה בו מאז 2008, עם ריביות אפסיות והדפסות כסף בכמויות היסטריות. הרושם שעלול להתקבל הוא שהמדיניות של שמונה השנים האחרונות, לא רק שבסה"כ ייצרה את ההתאוששות החלשה ביותר מאז מלה"ע השנייה אלא שהיא עומדת להסתיים בכישלון צורב עם מיתון חדש שמגיע מעבר לפינה.

השאלה היא מה אפשר לעשות כיום. לבן ברננקי לפחות הייתה את הפריבילגיה להוריד את הריבית בצורה דרסטית מ-5.25% ב-2006-2007 כל הדרך למטה ל-2% באפריל 2008. כאמור גם זה לא עזר וייתכן שבשביל לדחות את התפרצות משבר הסאב-פריים הוא היה צריך לקצץ את הריבית בצורה יותר אגרסיבית.

אבל כיום, כאשר הריבית עומדת על 0.25-0.50% נראה שקיצוץ עלוב של 0.25% לא יועיל בהרבה. מה שאפשר לעשות זה כנראה סבבים נוספים של הדפסות כסף, אולי קיצוץ הריבית לטריטוריה שלילית ולבסוף – תמרוץ פיסקלי – כלומר גידול בגרעון ושפיכת כסף ציבורי לתוך הכלכלה.

האם על כך דיברו אובמה וג'נט יילן בפגישתם? האם אובמה דחק ביילן לתת לכלכלת ארה"ב זריקת מרץ כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות? אין צורך להתרעם על ייחוס סדר יום פוליטי לפד העצמאי וחסר הפניות כביכול. גם אלן גרינספן וגם בן ברננקי רמזו בשנים האחרונות, שהעצמאות של הפד היא סוג של אשליה ושהפד רואה עצמו, לפחות במידה מסוימת, כחלק מהממשל.

ומה אם באמת יילן תיתן לכלכלה זריקת מרץ, אם בשל מניעים פוליטיים ואם בשל שיקולים מקצועיים טהורים? התוצאה תהיה אותה תוצאה. התאוששות לטווח קצר במניות, בוודאי בענף הסחורות והאנרגיה, ובעיקר בזהב. ובטווח הארוך יותר, משבר עמוק וכאב ראש בלתי רגיל לחסר המזל שהולך לשבת בבית הלבן בארבע השנים הקרובות.

המאמר פורסם בביזפורטל. 

חופש כלכלי, חינוך ואיך ישראל יכולה להפוך למדינה העשירה בעולם. ראיון בקול הקמפוס...

האם תכנוני מס פוגעים או עוזרים לכלכלה ולציבור בכלל? ספוילר: עוזרים.

האם הטרור בבלגיה או בצרפת יכול לעזור לכלכלת אירופה?

האם ישראל קפיטליסטית ואיך זה קשור לתרבות האקזיטים?