האמת העגומה על כלכלת ארה”ב מתחילה להיחשף

דו"ח התעסוקה החלש שפורסם היום, ושורה ארוכה של נתוני מאקרו לא מחמיאים, מרמזים שההתאוששות הכלכלית בארה"ב היא לא יותר מפנטזיה, שתודלקה על ידי אוקיינוס הכסף הזול ששפך הפד לתוך המשק מאז סוף 2008

דו"ח התעסוקה החלש שפורסם היום בארה"ב - תוספת של 126 אלף משרות במרץ לעומת תחזית ל-245 אלף משרות - הפתיע את השוק. לכך יש להוסיף שורה ארוכה של נתוני מאקרו חלשים שפורסמו בחודשים האחרונים. כל הנתונים האלה ביחד מרמזים שההתאוששות הכלכלית בארה"ב היא לא יותר מפנטזיה.

אמנם התמ"ג האמריקאי צמח ברבעון השלישי ב-5%, מה ששכנע רבים שאכן ארה"ב סוף סוף עלתה על הנתיב הנכון. אך נתוני הרבעון השלישי עוותו בשל הוצאות בריאות של אובמה-קר ובשל בניית מלאים של עסקים, שקיוו לעונת קניות חזקה. נתוני הצמיחה לרבעון הרביעי - 2.2% - מעידים שזו הייתה תקוות שווא, ויש אף חשש לקיפאון מוחלט בצמיחה ברבעון הראשון של 2015.

הבנק המרכזי האמריקאי סיים את תוכנית ההרחבה הכמותית השלישית (הרחבה כמותית היא שם מכובס להדפסת כסף) באוקטובר 2014, כאשר ההיגיון היה שסוף סוף, לאחר 6 שנים של ריבית אפסית ולאחר שלושה סבבים של הרחבות כמותיות, כלכלת ארה"ב נמצאת בתהליך הבראה מתקדם וצריכה פחות עזרה מהבנק המרכזי.

התקווה שכלכלת ארה"ב מבריאה נולדה בעיקר מהגאות במחירי המניות וההתאוששות במחירי הדיור. הבעיה היא שכל אלה הן תוצאות לא של שיפור אמיתי בכלכלה אלא של אוקיינוס הכסף הזול ששפך הפד לתוך המשק מאז סוף 2008. את ההוכחה לזה אפשר לראות בנתוני הבעלות על הבתים בארה"ב שנמצאים בשפל של כמעט דור. חלק גדול מקוני הדירות והבתים בשנים האחרונות הם משקיעים וקרנות גידור שיכולים ללוות בזול, ולא הציבור האמריקאי בכללותו שאינו יכול להרשות לעצמו קניית בתים במחירים הנוכחיים. גם הגאות במחירי המניות נתמכת ע"י המדיניות המוניטארית והיא תניב רווחי עתק בעיקר לעשירי ארה"ב, לא לציבור האמריקאי הרחב.

כלכלנים אופטימיים מצביעים גם על הירידה בשיעור האבטלה כסימן נוסף שהכלכלה מתאוששת. הם מתעלמים מעובדות לא נעימות כמו למשל שמיליוני אמריקאים התייאשו מהסיכוי למצוא עבודה ואינם נספרים עוד כמובטלים. עובדה נוספת, אולי אפילו חשובה יותר, היא שאמנם מבחינת מספר המשרות, השוק האמריקאי הצליח להחזיר את מה שאיבד במשבר 2008, אך איכות המשרות היא נחותה. משרות איכותיות במשרה מלאה הוחלפו במשרות חלקיות במגזרים לא מכניסים כמו מגזר ההארחה והסעדה. ברמנים ומלצרים החליפו עובדי ייצור.

בשנים שעברו מאז פרוץ המשבר הנהגת ארה"ב בזבזה את ההזדמנות שהייתה לה לתקן את מה שדרוש תיקון. הבעיות האמיתיות הן מסים גבוהים, רגולציה ענפה ותקציב פדראלי גדול מדי. הבעיות האלה מתבטאות בצמיחה עלובה, חוב לאומי תופח, גירעון פדראלי כרוני וגרעון מסחרי עצום.

הפתרון לבעיות האלה אמור להיות ברור - קיצוץ אגרסיבי בתקציב הפדרלי, הורדת מסים והפסקת ההתערבות הממשלתית במשק. אך כל אלה הם צעדים לא פופולאריים מבחינה ציבורית ופוליטית. מה שארה"ב בחרה לעשות, זה להדפיס כסף תוך העמדת פנים שאינפלציה מוניטארית יכולה להחליף רפורמות מבניות.

בכל אופן, עם נתוני מאקרו כה חלשים, כנראה שאפשר לשכוח מהעלאת ריבית בארה"ב. בנוסף, יש לצפות להמשך ההתדרדרות בנתוני המאקרו מה שעלול להביא לסיבוב חדש של הדפסת דולרים כדי לאושש את הכלכלה. ויש לצפות שכמו שלוש הסבבים הקודמים, גם זה ייכשל ורק יגדיל את החוב הלאומי ואת העיוותים בכלכלה.

הדולר עדיין משמש מטבע רזרבה עולמי, מה שיאפשר לפדרל ריזרב, לזמן מה, להמשיך להדפיס בלי למוטט את ערך המטבע. אולם הפער בין מעמד הדולר בעולם לבין מצבה האמיתי של הכלכלה הולך וגדל. ביום שבו הפער הזה ייסגר, הדולר יצנח, וכלכלת ארה"ב תיקלע למיתון שיגמד את משבר 2008.

פורסם בכלכליסט http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3656182,00.html

יש לעצור את החלשת השקל

בנק ישראל ממשיך בנסיונותיו לעודד את הייצוא על ידי החלשת השקל מול הדולר אך מייצר מצב אבסורדי שמוליך לפגיעה קשה בציבור הרחב

בימים האחרונים בנק ישראל המשיך בניסיונותיו להחליש את השקל. הטיעון הוא שישראל היא כלכלה מוטת ייצוא, ולכן הייצוא הוא מנוע הצמיחה שלנו. מכאן נובע שכדי להבטיח את הצמיחה יש לעודד את הייצוא ע"י החלשת השקל. אלא שבבסיס הטענה הזו יש חוסר הבנה עקרוני לגבי תפקיד הייצוא בכלכלה, וחוסר ההבנה הזה מוליך לפגיעה קשה בציבור הרחב.

ישראל היא כלכלה מוטת ייצוא לא מתוך בחירה אלא כתוצאה מהעובדה שאנחנו מדינה קטנה שלא יודעת לייצר ביעילות מכוניות, בגדים, רהיטים, אלקטרוניקה, ועוד מוצרים רבים. בגלל חוסר היכולת לייצר בעצמנו את המוצרים האלה, אין לנו ברירה אלא לייצא את מה שאנחנו כן יודעים לעשות – כלי נשק, תרופות, טכנולוגיה, כימיקלים ועוד.

כל מה שמדינת ישראל מייצאת, חוזר אלינו בצורת מט"ח שבאמצעותו אנחנו יכולים לייבא נפט, מכוניות, אלקטרוניקה ומוצרים אחרים. כלומר, ייצוא אינו מטרה בפני עצמו, הוא בסה"כ כלי למימון הייבוא. או במילים אחרות, אזרחי ישראל לא נועדו לשרת את הייצוא, הייצוא נועד לשרת אותם.

זו הסיבה שרבים מבינים אינסטיקטיבית שאם נחליש את השקל מעבר לרמה מסוימת, נניח 6 שקלים לדולר, הנזק יהיה רב מהתועלת, כי הייבוא יהיה יקר מדי, יוקר המחייה יזנק, ואזרחי ישראל - למעט אולי בעלי מניות של חברות יצואניות - יהיו עניים יותר. אם הנקודה הזו לא מספיק ברורה, אפשר להקצין אותה לאבסורד – מה יהיה אם בנק ישראל ידפיס כל כך הרבה שקלים עד שנצטרך אלף שקל לקנות דולר אחד? את התשובה אפשר לחפש בזימבבואה של ימינו או בגרמניה של לפני 90 שנה. אנחנו אולי נייצא בכמויות אבל נחיה בעוני מחפיר כי לא נוכל להרשות לעצמנו מוצרי ייבוא כלשהם.

צריך לזכור שהגורם העיקרי שמחזק את השקל הוא מאזן התשלומים החיובי, כלומר הייצוא החזק. העובדה הזו לבדה אמורה לרמוז עד כמה זה טיפשי לחשוש מהתחזקות השקל. אם הייצוא מחזק את השקל, מה ההיגיון בלהחליש את השקל כדי לעזור לייצוא שהוא זה שמלכתחילה מחזק את השקל? לכל היותר, אם השקל יתחזק לרמה שתפגע בייצוא, הייצוא ייחלש ועימו השקל, מה שיעודד את הייצוא. כלומר כוחות הביקוש וההיצע של השוק החופשי ידחפו תמיד לשיווי משקל דינמי. הרעיון שפוליטביורו מוניטארי בדמות בנק ישראל יכול לנהל את שיווי המשקל הזה בצורה יעילה יותר מהשוק החופשי, הוא רעיון עיוועים בסגנון סובייטי.

כדי להבהיר את התועלת שבשקל חזק, נקצין גם את המצב הזו לרמה אבסורדית. נניח שמסיבות לא מובנות (ובלתי אפשריות) השקל מתחזק לרמה של 1,000 דולר לשקל. ברור שבמצב כזה מדינת ישראל לא תייצא דבר שכן אף מדינה לא תוכל להרשות לעצמה לקנות את המוצרים שלנו. ומה בכך? הרי לאזרחי ישראל יהיה כוח קנייה פנטסטי וכולנו נהיה עשירים כקורח.

הדוגמא כמובן לא מציאותית אבל הנקודה היא שההיגיון שמצדד בהחלשת השקל אינו עקבי. בנקודה מסוימת, ברור לכולם שהשקל יהיה חלש מדי וכוח הקנייה של אזרחי ישראל יישחק לאבק דק. לעומת זאת, ההיגיון שמצדד בשקל חזק הוא עקבי עד הסוף. אין שום נקודה שבה השקל הוא חזק מדי, שכן ככל שהוא מתחזק כך כוח הקנייה שלנו עולה.

דרך אגב, הפרנק השוויצרי זינק לעומת הדולר ב-300% ב-45 השנים האחרונות בזכות עודף מסחרי עצום. שוויץ היא כיום הכלכלה התעשייתית העשירה ביותר במערב, לתשומת הלב של כל אלה שחושבים ששקל חזק זו בעיה.

המאמר פורסם בכלכליסט

כי"ל קונה מכרה אשלג באתיופיה. באשמת מי זה ומה המשמעות?

בשוק החופשי, נשים אינן מופלות בשוק העבודה

בארה"ב אין קפיטליזם, יש סוציאליזם

ראיון על המצע הכלכלי של המפלגות

פורסם בתאריך 14 במרץ 2015

לאיזה מפלגה יש את המצע הכי ליברלי? גלעד אלפר נותן תשובה ומנתח את מצעי כל המפלגות.

0:36 ש"ס
4:10 ישראל ביתנו
4:51 הבית היהודי
5:55 כולנו
18:32 מרצ
22:49 המחנה הציוני
25:25 יש עתיד
28:34 צמצום הבירוקרטיה
29:28 צדק חברתי
34:11 מסקנה סופית

ובנוסף תגובה למאמר שכתב ב"מידה"- האם התנועה הליברטריאנית נגועה באנטישמיות?

בנק ישראל ינצח בקרב על השקל - וההפסד כולו שלנו

כעת, לאחר שמדינת ישראל הצטרפה למועדון המדינות עם  ריבית אפסית, נראה שהשלב הבא עלול להיות ריבית שלילית ו/או סוג שלהרחבה כמותית - כלומר הדפסה מאסיבית של שקלים. מדינת ישראל, כמדינה קטנה עם מטבע חסר חשיבות בזירה העולמית, עלולה לסבול מההשלכות של המדיניות המופקרת הזו במהירות רבה מכפי שאפשר לדמיין.

בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, הצליח לשכנע את עצמו שהסכנה החמורה ביותר שעומדת בפני הכלכלה היא ירידת מחירים (דיפלציה). ולכן כדי להגן על הכלכלה מהאסון הזה, יש להוריד בכוח את ערכו של המטבע המקומי כדי לעודד עליית מחירים. האבסורד שבצורת החשיבה הזו הגיע לסוג של שיא קומי כאשר בנק ישראל הסביר לפני כמה ימים מדוע הוא חותך את הריבית פעם נוספת.

וכך כותב בנק ישראל: "מדד המחירים לצרכן ירד בינואר ב-0.9%, על רקע ירידה במחירי האנרגיה, ירידה מתוכננת במחירי המים וירידה חדה יחסית בסעיף הדיור". האם מישהו יכול להסביר מדוע ירידה במחירי האנרגיה והמים היא בעיה שבנק ישראל צריך להגן עלינו מפניה? גם לא ברור איך הפוליטיקאים, שכביכול כל-כך רוצים לפתור את בעיית יוקר המחיה, מסכימים בשתיקה עם צעדי בנק ישראל שממש מתוכננים להעלאת מחירים.

כדי להדגים את הגיחוך של העניין, בואו נקצין את המצב לרמה לא מציאותית: נניח שפריצת דרך מדעית מאפשרת לנו לייצר אנרגיה אינסופית בחינם, או כמעט בחינם (אולי על-ידי היתוך קר). הורדת מחירי האנרגיה לרמה אפסית תוביל גם לירידה דרמטית במחיר המים, כי הרי מפעלי התפלה יוכלו לפעול בעלות אפסית. על-פי ההיגיון של בנק ישראל מדובר באסון אפילו כבד יותר מהירידה שראינו במחירי האנרגיה בתקופה האחרונה.

בעצם, כנראה שהורדת ריבית לא תספיק במקרה כזה. בנק ישראל יפצח בהדפסה סיטונאית של שקלים (הרחבה כמותית), כדי שמחירי מוצרים יעלו ויפצו על הירידה במחיר האנרגיה והמים. אין בכך היגיון כלכלי.

אך ירידה במחירי האנרגיה אינה הסכנה היחידה שבנק ישראל מנסה להציל אותנו מפניה. בנק ישראל גם חושש שהתחזקות השקל תפגע במנוע הצמיחה של המשק הישראלי - היצוא. בנק ישראל טועה כאן פעמיים. ראשית, הבנק מתבלבל בין המטרה לבין הכלי להשגת המטרה. יצוא אינו מטרה בפני עצמו. יצוא הוא כלי שנועד לעזור למשק לספק רמת חיים גבוהה לתושבי ישראל. היצוא מספק למשק את המט"ח הדרוש למימון היבוא - אלקטרוניקה, תיירות חוץ, בגדים, ריהוט, נפט וכד"ו. חיזוק היצוא על-ידי החלשת המטבע, גורם אוטומטית להתייקרות היבוא ובכך מטרפד את הטובה שאמורה לצמוח לנו מהיצוא.

טעות נוספת של בנק ישראל נובעת מהעובדה שהשקל לא מתחזק בחלל ריק, סתם כך. השקל חזק בעיקר כי ישראל היא מכונת יצוא אפקטיבית. תעשיית הנשק, התרופות, ייצור שבבים, סטרט-אפים, ועוד תעשיות, הם כולם גורמים חשובים מאחורי מאזן התשלומים החיובי של מדינת ישראל. המאזן החיובי הוא גורם עיקרי מאחורי חוזקת השקל. במילים אחרות, בנק ישראל רוצה להחליש את השקל כדי להגן על היצוא בפני השקל החזק וזאת כאשר היצוא הוא זה שמחזק את השקל מלכתחילה. גם כאן אין היגיון כלכלי.

הטרגדיה של הסיפור הזה היא שבסופו של דבר בנק ישראל ינצח והנסיונות הבלתי פוסקים להחליש את השקל יוכתרו בהצלחה. וזאת מאחר שכדי לחזק את השקל דרושה רמה גבוהה של חריצות, כישרון, חדשנות, נכונות לקחת סיכונים - כל מה שהוליד את תעשיית ההיי-טק הישראלית. במילים אחרות, לחזק את השקל זה קשה. אבל להחליש את השקל זה הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך זה להוריד את הריבית ולהדפיס. קלי-קלות, כל בנק מרכזי יכול לעשות את זה.

רק שהניצחון הזה עלול להיות הרבה יותר דרמטי ממה שבנק ישראל מתכנן. הפדרל ריזרב הדפיס כמויות ענק של דולרים, אך הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי ולכן ניחן בעמידות יוצאת דופן. גם האירו, שמייצג כלכלה של 350 מיליון איש, הוא מטבע יחסית עמיד. בניגוד להם, השקל הוא בסופו של דבר מטבע קטן של מדינה חסרת חשיבות כלכלית. אף אחד לא צריך באמת להחזיק בשקלים (חוץ מאזרחי ישראל(.

בנקודה מסוימת בנק ישראל עלול ללחוץ על הדוושה המוניטרית חזק מדי והלחץ על השקל יגיע למסה קריטית שתגבר על התמיכה של היצוא ותרסק את המטבע לפתע פתאום. הבדיחה הגדולה תהיה כאשר בנק ישראל ייאלץ בסופו של דבר להעלות ריבית כדי להגן על השקל שיתמוטט לנו. טוב, בדיחה היא אולי לא המלה הנכונה.

המאמר פורסם בגלובס

מי באמת אשם בפיטורים בכי"ל - ראיון ווידאו בכלכליסט, 25 לפברואר 2015

לו הייתי דיקטטור: חמישה צעדים לשיפור כלכלת ישראל

המושג דיקטטור מזוהה כיום עם עריצות ואלימות של שלטון רודני. אולם במקור, דיקטטור הייתה משרה חוקית לחלוטין ברפובליקה הרומית, כאשר הסנט היה ממנה את הדיקטטור, ונותן לו סמכויות נרחבות מעבר למגבלות הרגילות. הדבר היה קורה בשעת משבר, בעיקר מלחמה קשה, שבה האיטיות והמוגבלות של התהליך הדמוקרטי נתפסו כחיסרון.

רבים מאמינים שמדינת ישראל שרויה כיום במשבר כלכלי-חברתי קשה, שהמערכת הפוליטית מתקשה לפתור. למעשה, מצבה של מדינת ישראל הוא כזה שאפשר לדמיין שאם היינו חיים תחת החוק הרומי, אולי זה היה הזמן שבו הסנט היה מתחיל לדון במינויו של דיקטטור. הבעיה כמובן עם דיקטטורים היא שלכל אחד יש רעיון משלו מה הדיקטטור אמור לעשות. יש בעיה גם בצורך לשכנע את הדיקטטור לוותר על סמכויותיו בבוא הזמן, אך מאחר שאנחנו במילא מדמיינים, נדמיין שזו אינה בעיה.

מה הייתי עושה אם הייתי הדיקטטור של מדינת ישראל למשך שנה? התשובה היא הרבה יותר פשוטה ממה שאפשר לתאר. הרי אנחנו חיים בשדה ניסויים גלובאלי ובמאתיים השנים האחרונות נוסו מגוון של שיטות כלכליות, ואמור להיות לנו מושג די טוב מה עובד ומה לא עובד.

 

מסים, מכסים ומכון התקנים

ראשית, הייתי מבטל לחלוטין את מס החברות לכל מאות אלפי העסקים בארץ, החל מחנות המכולת ועד המפעל של אינטל. מס חברות הוא אולי המס המטופש ביותר במערכת, הוא מונע השקעות, פתיחת עסקים חדשים, הרחבה של עסקים קיימים והוא פוגע בתעסוקה. ביטול מס חברות היה מושך למדינת ישראל עסקים מכל העולם, מגדיל את הפריון, את התחרות על ההון אנושי והיה מגדיל לכולנו את המשכורות.

ביטול מס חברות היה גם נותן מענה להתמרמרות המוצדקת על המס הנמוך שחברות ענק משלמות לעומת המס הגבוה שחברות קטנות צריכות לשלם. ומי שמודאג מאובדן תקבולי המסים למדינת ישראל, לא צריך לדאוג. מס חברות אחראי רק לכ-10% מכלל תקבולי המסים וממילא ההגדלה בפעילות הכלכלית הייתה מפצה את המדינה בקלות רבה על אובדן מקור המס הזה. אין גם לדאוג מהצפת המדינה בחברות ארנק – זו בעיה שאפשר לפתור.

מס חברות הוא לא המס היחידי שמזיק לנו. הייתי מבטל גם את המכס על הייבוא. לא עוד הקלות במכס או הגדלה של מכסות ייבוא ושאר שטויות, אלא ביטול מוחלט של המכס. במקביל הייתי גם סוגר את מכון התקנים שהפך למנגנון מתוחכם להגנה על יצרנים מקומיים, שעושים כסף על חשבון כולנו כשהם מונעים מייבוא איכותי וזול להיכנס למדינה. אפשר להסתפק בתקנים אירופאים או אמריקניים, מה שטוב להם כנראה טוב מספיק גם לנו. התוצאה של ביטול המכס תהיה לא רק נפילה ביוקר המחיה אלא גם זינוק במגוון המוצרים ובאיכותם.

מודאגים מסגירה של עסקים מקומיים שלא יוכלו לעמוד בפני התחרות של הייבוא? אל תדאגו, תקוו שזה ייקרה. כל עסק מקומי שחי בזכות הגבלה על ייבוא, עושק אותנו ופוגע בכלל המשק. אלה בתי עסק שאנחנו לא צריכים בישראל.

המכס הוא לא הדבר היחידי שמעלה לנו את יוקר המחיה. מחירי הדיור המנופחים הם תוצאה בעיקר של שליטת המדינה ב-93% מהקרקע ובוועדות התכנון, שבמהותן הן מנגנון בירוקראטי מסואב שתפקידו לשמר כוח בידי הפוליטיקאים והפקידים. הפתרון של הדיקטטור הכל יכול? מכירת כל הקרקעות לכל המעוניין ופיזור כל וועדות התכנון. תנו לאזרחים את היכולת לבנות, לקנות ולמכור ושחררו אותנו מלפיתת החנק של הפקידים.

 

חינוך שוויוני: לא מה שחשבתם

נסגור עם הנושא המאתגר ביותר אבל אולי גם החשוב ביותר – חינוך. המערכת חולה ומסואבת כי היא מונופול של המדינה. הפתרונות היחידים שהשיטה הנוכחית מסוגלת לנפק מסתכמים בשפיכת דליים של כסף לתוך המערכת וברפורמות פתטיות מבית היוצר של משרד החינוך. הפיתרון האמיתי הוא הכנסת תחרות לתוך השוק ושבירת המונופול של הממשלה. אפשר להשיג זאת דרך שיטת השוברים – חלוקה שוויונית של כספי מסים להורים, שיישלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים עפ"י בחירתם.

אין דרך יעילה יותר לסגירת פערים חברתיים מאשר שיפור איכות החינוך לילדים, שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים ו"סאמר סקול". כמובן שהסתדרות המורים תעמוד על רגליה האחוריות ותתנגד בשצף קצף לכל פתרון שישבור את המונופול של המורים עובדי המדינה.                

יש עוד הרבה דברים שדיקטטור יכול לעשות. אבל הצעדים שמניתי מספיקים כדי להפוך את מדינת ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם. דרך אגב, בשביל לבצע את מה שהצעתי – בעיקר את מה שקשור למערכת המס, לא באמת צריך דיקטטור. מספיק ראש ממשלה עם שכל ואומץ ורצון טוב. הבעיה היא שהסיכוי שנקבל אחד כזה הוא בערך כמו הסיכוי שימנו אותי לדיקטטור .

פורסם במידה

מה שטוב לשוויץ, טוב גם לגרמניה, שצריכה לנטוש את האירו ולחזור לדויטש מארק.

לפני כשבועיים החליט הבנק המרכזי השוויצרי לבטל את הצמדת הפרנק לאירו. הבעיה של הבנק הייתה שהפרנק משך משקיעים מכל העולם שרצו להשקיע במטבע של הכלכלה העשירה ביותר והקפיטליסטית ביותר בעולם המערבי. ולכן כדי להחזיק את הפרנק ביחס קבוע לאירו, הבנק המרכזי השוויצרי נאלץ להדפיס כמויות כה גדולות של פרנקים, עד שאפילו הכלכלנים של הבנק נבהלו מהיקף המניפולציה והחליטו להיכנע, לשחרר את הפרנק ולתת לחוזקה של הכלכלה השוויצרית לבוא לידי ביטוי בחוזקו של המטבע המקומי.

התוצאה? כוח הקנייה של אזרחי שוויץ קפץ תוך שעה בכ-15%.

אולם צריך לזכור שהמניפולציה שנעשתה בפרנק בשלוש השנים האחרונות היא כאין וכאפס לעומת המניפולציה האדירה שנעשית כבר עשרות שנים בתוך גוש האירו עצמו. שכן, כפי ששוויץ היא מדינה משגשגת שהודבקה בכוח לענק האירופאי החולה, כך גרמניה היא כלכלה עשירה בתוך אירופה עצמה שנאלצת לחלוק מטבע עם כלכלות חלשות כמו יוון, פורטוגל, ספרד וצרפת. ההיגיון שהנחה את הבנק השוויצרי לברוח מהיורו תקף גם לגרמניה כולה. גרמניה צריכה לברוח מגוש היורו, לברוח מהביורוקרטיה ומהרגולציה המעיקים של בריסל, וחשוב מכל – לזרוק את האירו לפח ולחזור לדויטש מארק.

המציאות הכלכלית היא שהגרמנים – עם שיעורי החיסכון הגבוהים שלהם, אורח החיים הצנוע והרבה מאוד עבודה קשה – מממנים את שכניהם, העסוקים בעיקר ברמאויות מס ובתכנון הסיאסטה הבאה. למעשה, ההנהגה הפוליטית הגרמנית שמתעקשת להמשיך את הפארסה האירופאית, שודדת את אזרחיה ומשתמשת בכספם כדי לתמוך במדינות הים התיכון.

רק בימים האחרונים ראינו דוגמה מאלפת למציאות הזו. ההרחבה הכמותית שעליה הכריז הבנק המרכזי האירופאי היא בבסיסה הדפסת כסף אדירה והזרקתן למשק בתקווה שפיסות הנייר הווירטואליות האלה יאוששו בדרך נס את הכלכלה. כך האזרחים הגרמנים מרוויחים משכורת במטבע שעובר הפחתת ערך מכוונת כדי לעזור לשכניהם העצלנים.

במילים אחרות, פוליטיקאים גרמנים מסכימים לפגיעה בכוח הקנייה של אזרחים גרמניים בעלי זכות בחירה והעברתו לאזרחים זרים שאינם יכולים להצביע בגרמניה.

כיצד אפשר להסביר את המוזרות הזו?

קיימים הסברים פוליטיים, האתוס של אירופה המאוחדת, רגשות האשם הגרמניים וכן הלאה. אולם לפחות מבחינה כלכלית, ההסבר העיקרי הוא החשש הכבד של גרמניה מפני התפרקות גוש היורו והחזרה למארק הגרמני.

החשש הזה נובע חלקית מהחולשה הכלכלית שתכריע כמה ממדינות אירופה שהן שוק ייצוא חשוב של גרמניה. אולם זה איננו טיעון רציני – גרמניה אמורה לממן מדינות פושטות רגל כדי שאלה ישתמשו בכסף גרמני כדי לקנות מוצרים גרמניים? השיטה הזו, שהיא למעשה גרסה מעוותת של אשראי ספקים, היא חסרת הגיון.

לא לפחד על הייצוא

נראה שמה שמפחיד את הגרמנים יותר מכל היא החזרה למארק הגרמני. המארק צפוי לשקף את כוחה של כלכלת גרמניה וככזה הוא יהיה בין המטבעות החזקים והיקרים בעולם, ביחד עם הפרנק השוויצרי. לפיכך, החשש הוא שהייצוא הגרמני יקרוס כי הצרכנים בעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות מוצרים גרמניים. ואם הייצוא הגרמני יקרוס, השגשוג של כלכלת גרמניה יגיע לסופו.

אך האמת היא שזו טיעון אבסורדי. ולמעשה ההיפך הוא הנכון - חזרה למארק הגרמני היקר תביא לתקופת שגשוג פנומנאלית בגרמניה. הכיצד? הסיבה הראשונה היא שייצוא הוא רק צד אחד של המטבע. בצד השני נמצא הייבוא. גרמניה מייבאת כמעט את כל חומרי הגלם שהיא נזקקת להם, וכן אנרגיה, מוצרי צריכה אלקטרוניים, ביגוד, ריהוט, מחשבים, תוכנה וכמובן תיירות יוצאת. מנקודת מבטו של גרמני המשלם עם מארקים, מחירם של המוצרים והשירותים האלה יקרוס, כוח הקנייה של האזרח הגרמני ירקיע שחקים ורמת חייו תעלה פלאים. בדיוק כפי שקרה לאחרונה לאזרח השוויצרי.

אך מה עם הייצוא? האם קריסת הייצוא לא תביא לאבטלה המונית? ובכן, אולי תהיה פגיעה מסוימת בייצוא הגרמני, אולם יש לזכור שאף אחד לא קונה מכוניות מרצדס או ב.מ.וו. או אפילו פולקסווגן כי הן זולות. גם המכונות התעשייתיות שגרמניה מוכרת אינן ידועות כזולות במיוחד. בכלכלה המבוססת על איכות ומוניטין, המחיר לא משחק תפקיד בלעדי והירידה בייצוא תהיה נמוכה הרבה יותר ממה שצופים רואי השחורות.

בעצם, ייתכן שהירידה בייצוא תהיה מינורית הרבה יותר ממה שנדמה. צריך לזכור שמטרת היצואנים, כמו כל בעל עסק, היא לאו דווקא למכור במחיר גבוה ככל האפשר, אלא לייצר את הרווחים הגבוהים ככל האפשר. עלות הייצור עבור היצואנים הגרמנים תצנח ביחד עם עלות מחירי הגלם והאנרגיה. היצואן הגרמני שחווה דיפלציית עלויות יוכל למכור את המוצרים שלו במחירים נמוכים ועדיין יצליח לייצר רווחים גבוהים. במילים אחרות, התחרותיות של היצואן הגרמני לא תיפגע.

אין במסקנה הזו שום דבר מפתיע או חדש. למרות מטבע יקר, יפן נהנתה מעודף סחר גדול במשך שנים רבות כי - כמו גרמניה - היא מוכרת מוצרים איכותיים. גם בעתיד הקרוב נראה שהנזק לייצוא השוויצרי שעלול כביכול לבוא עם התחזקות הפרנק יהיה קטן ואולי אפסי. סווטש, נוברטיס ורוש מוכרים מוצרים שהעולם צריך ומוכן לשלם תמורתם בעין יפה. ושוויץ מצליחה למכור אותם בזכות יתרונות תחרותיים שלא ייעלמו עם התחזקות המטבע.

והנקודה החשובה ביותר היא שמטבעות חזקים לא נולדים משום מקום. כלכלה חופשית מולידה חברות יצואניות חזקות. החברות האלה מייצאות, מכניסות זרם של מטבע זר לתוך המדינה ומחזקות את המטבע המקומי. כלומר, ההיגיון של חסידי המטבע המקומי החלש הוא שיש להחליש את המטבע כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהם הוא זה שמחזק את המטבע מלכתחילה. אין כאן היגיון.

ומה יהיה על המדינות הנזקקות באירופה אם גרמניה תנטוש אותם? בטווח הארוך, ניתוק מהיר של צינור החמצן הגרמני יפעל לטובתן. הרי במוקדם או במאוחר, לגרמניה יימאס לממן את אורח החיים המופקר של מדינות הים התיכון ושל צרפת. עדיף למדינות אלה לסבול את כאבי הגמילה עכשיו מאשר שנים מהיום כאשר הנזק המצטבר יהיה חמור פי כמה. ואם נמתח את האנלוגיה לסמים עוד שלב אחד, צריך לזכור שספרד, איטליה או צרפת מסתכנות במנת יתר שעלולה להביא להתמוטטות כלכלית/חברתית גמורה. וזהו תסריט שאף אחד לא רוצה לראות.