מי באמת אשם בפיטורים בכי"ל - ראיון ווידאו בכלכליסט, 25 לפברואר 2015

לו הייתי דיקטטור: חמישה צעדים לשיפור כלכלת ישראל

המושג דיקטטור מזוהה כיום עם עריצות ואלימות של שלטון רודני. אולם במקור, דיקטטור הייתה משרה חוקית לחלוטין ברפובליקה הרומית, כאשר הסנט היה ממנה את הדיקטטור, ונותן לו סמכויות נרחבות מעבר למגבלות הרגילות. הדבר היה קורה בשעת משבר, בעיקר מלחמה קשה, שבה האיטיות והמוגבלות של התהליך הדמוקרטי נתפסו כחיסרון.

רבים מאמינים שמדינת ישראל שרויה כיום במשבר כלכלי-חברתי קשה, שהמערכת הפוליטית מתקשה לפתור. למעשה, מצבה של מדינת ישראל הוא כזה שאפשר לדמיין שאם היינו חיים תחת החוק הרומי, אולי זה היה הזמן שבו הסנט היה מתחיל לדון במינויו של דיקטטור. הבעיה כמובן עם דיקטטורים היא שלכל אחד יש רעיון משלו מה הדיקטטור אמור לעשות. יש בעיה גם בצורך לשכנע את הדיקטטור לוותר על סמכויותיו בבוא הזמן, אך מאחר שאנחנו במילא מדמיינים, נדמיין שזו אינה בעיה.

מה הייתי עושה אם הייתי הדיקטטור של מדינת ישראל למשך שנה? התשובה היא הרבה יותר פשוטה ממה שאפשר לתאר. הרי אנחנו חיים בשדה ניסויים גלובאלי ובמאתיים השנים האחרונות נוסו מגוון של שיטות כלכליות, ואמור להיות לנו מושג די טוב מה עובד ומה לא עובד.

 

מסים, מכסים ומכון התקנים

ראשית, הייתי מבטל לחלוטין את מס החברות לכל מאות אלפי העסקים בארץ, החל מחנות המכולת ועד המפעל של אינטל. מס חברות הוא אולי המס המטופש ביותר במערכת, הוא מונע השקעות, פתיחת עסקים חדשים, הרחבה של עסקים קיימים והוא פוגע בתעסוקה. ביטול מס חברות היה מושך למדינת ישראל עסקים מכל העולם, מגדיל את הפריון, את התחרות על ההון אנושי והיה מגדיל לכולנו את המשכורות.

ביטול מס חברות היה גם נותן מענה להתמרמרות המוצדקת על המס הנמוך שחברות ענק משלמות לעומת המס הגבוה שחברות קטנות צריכות לשלם. ומי שמודאג מאובדן תקבולי המסים למדינת ישראל, לא צריך לדאוג. מס חברות אחראי רק לכ-10% מכלל תקבולי המסים וממילא ההגדלה בפעילות הכלכלית הייתה מפצה את המדינה בקלות רבה על אובדן מקור המס הזה. אין גם לדאוג מהצפת המדינה בחברות ארנק – זו בעיה שאפשר לפתור.

מס חברות הוא לא המס היחידי שמזיק לנו. הייתי מבטל גם את המכס על הייבוא. לא עוד הקלות במכס או הגדלה של מכסות ייבוא ושאר שטויות, אלא ביטול מוחלט של המכס. במקביל הייתי גם סוגר את מכון התקנים שהפך למנגנון מתוחכם להגנה על יצרנים מקומיים, שעושים כסף על חשבון כולנו כשהם מונעים מייבוא איכותי וזול להיכנס למדינה. אפשר להסתפק בתקנים אירופאים או אמריקניים, מה שטוב להם כנראה טוב מספיק גם לנו. התוצאה של ביטול המכס תהיה לא רק נפילה ביוקר המחיה אלא גם זינוק במגוון המוצרים ובאיכותם.

מודאגים מסגירה של עסקים מקומיים שלא יוכלו לעמוד בפני התחרות של הייבוא? אל תדאגו, תקוו שזה ייקרה. כל עסק מקומי שחי בזכות הגבלה על ייבוא, עושק אותנו ופוגע בכלל המשק. אלה בתי עסק שאנחנו לא צריכים בישראל.

המכס הוא לא הדבר היחידי שמעלה לנו את יוקר המחיה. מחירי הדיור המנופחים הם תוצאה בעיקר של שליטת המדינה ב-93% מהקרקע ובוועדות התכנון, שבמהותן הן מנגנון בירוקראטי מסואב שתפקידו לשמר כוח בידי הפוליטיקאים והפקידים. הפתרון של הדיקטטור הכל יכול? מכירת כל הקרקעות לכל המעוניין ופיזור כל וועדות התכנון. תנו לאזרחים את היכולת לבנות, לקנות ולמכור ושחררו אותנו מלפיתת החנק של הפקידים.

 

חינוך שוויוני: לא מה שחשבתם

נסגור עם הנושא המאתגר ביותר אבל אולי גם החשוב ביותר – חינוך. המערכת חולה ומסואבת כי היא מונופול של המדינה. הפתרונות היחידים שהשיטה הנוכחית מסוגלת לנפק מסתכמים בשפיכת דליים של כסף לתוך המערכת וברפורמות פתטיות מבית היוצר של משרד החינוך. הפיתרון האמיתי הוא הכנסת תחרות לתוך השוק ושבירת המונופול של הממשלה. אפשר להשיג זאת דרך שיטת השוברים – חלוקה שוויונית של כספי מסים להורים, שיישלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים עפ"י בחירתם.

אין דרך יעילה יותר לסגירת פערים חברתיים מאשר שיפור איכות החינוך לילדים, שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים ו"סאמר סקול". כמובן שהסתדרות המורים תעמוד על רגליה האחוריות ותתנגד בשצף קצף לכל פתרון שישבור את המונופול של המורים עובדי המדינה.                

יש עוד הרבה דברים שדיקטטור יכול לעשות. אבל הצעדים שמניתי מספיקים כדי להפוך את מדינת ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם. דרך אגב, בשביל לבצע את מה שהצעתי – בעיקר את מה שקשור למערכת המס, לא באמת צריך דיקטטור. מספיק ראש ממשלה עם שכל ואומץ ורצון טוב. הבעיה היא שהסיכוי שנקבל אחד כזה הוא בערך כמו הסיכוי שימנו אותי לדיקטטור .

פורסם במידה

מה שטוב לשוויץ, טוב גם לגרמניה, שצריכה לנטוש את האירו ולחזור לדויטש מארק.

לפני כשבועיים החליט הבנק המרכזי השוויצרי לבטל את הצמדת הפרנק לאירו. הבעיה של הבנק הייתה שהפרנק משך משקיעים מכל העולם שרצו להשקיע במטבע של הכלכלה העשירה ביותר והקפיטליסטית ביותר בעולם המערבי. ולכן כדי להחזיק את הפרנק ביחס קבוע לאירו, הבנק המרכזי השוויצרי נאלץ להדפיס כמויות כה גדולות של פרנקים, עד שאפילו הכלכלנים של הבנק נבהלו מהיקף המניפולציה והחליטו להיכנע, לשחרר את הפרנק ולתת לחוזקה של הכלכלה השוויצרית לבוא לידי ביטוי בחוזקו של המטבע המקומי.

התוצאה? כוח הקנייה של אזרחי שוויץ קפץ תוך שעה בכ-15%.

אולם צריך לזכור שהמניפולציה שנעשתה בפרנק בשלוש השנים האחרונות היא כאין וכאפס לעומת המניפולציה האדירה שנעשית כבר עשרות שנים בתוך גוש האירו עצמו. שכן, כפי ששוויץ היא מדינה משגשגת שהודבקה בכוח לענק האירופאי החולה, כך גרמניה היא כלכלה עשירה בתוך אירופה עצמה שנאלצת לחלוק מטבע עם כלכלות חלשות כמו יוון, פורטוגל, ספרד וצרפת. ההיגיון שהנחה את הבנק השוויצרי לברוח מהיורו תקף גם לגרמניה כולה. גרמניה צריכה לברוח מגוש היורו, לברוח מהביורוקרטיה ומהרגולציה המעיקים של בריסל, וחשוב מכל – לזרוק את האירו לפח ולחזור לדויטש מארק.

המציאות הכלכלית היא שהגרמנים – עם שיעורי החיסכון הגבוהים שלהם, אורח החיים הצנוע והרבה מאוד עבודה קשה – מממנים את שכניהם, העסוקים בעיקר ברמאויות מס ובתכנון הסיאסטה הבאה. למעשה, ההנהגה הפוליטית הגרמנית שמתעקשת להמשיך את הפארסה האירופאית, שודדת את אזרחיה ומשתמשת בכספם כדי לתמוך במדינות הים התיכון.

רק בימים האחרונים ראינו דוגמה מאלפת למציאות הזו. ההרחבה הכמותית שעליה הכריז הבנק המרכזי האירופאי היא בבסיסה הדפסת כסף אדירה והזרקתן למשק בתקווה שפיסות הנייר הווירטואליות האלה יאוששו בדרך נס את הכלכלה. כך האזרחים הגרמנים מרוויחים משכורת במטבע שעובר הפחתת ערך מכוונת כדי לעזור לשכניהם העצלנים.

במילים אחרות, פוליטיקאים גרמנים מסכימים לפגיעה בכוח הקנייה של אזרחים גרמניים בעלי זכות בחירה והעברתו לאזרחים זרים שאינם יכולים להצביע בגרמניה.

כיצד אפשר להסביר את המוזרות הזו?

קיימים הסברים פוליטיים, האתוס של אירופה המאוחדת, רגשות האשם הגרמניים וכן הלאה. אולם לפחות מבחינה כלכלית, ההסבר העיקרי הוא החשש הכבד של גרמניה מפני התפרקות גוש היורו והחזרה למארק הגרמני.

החשש הזה נובע חלקית מהחולשה הכלכלית שתכריע כמה ממדינות אירופה שהן שוק ייצוא חשוב של גרמניה. אולם זה איננו טיעון רציני – גרמניה אמורה לממן מדינות פושטות רגל כדי שאלה ישתמשו בכסף גרמני כדי לקנות מוצרים גרמניים? השיטה הזו, שהיא למעשה גרסה מעוותת של אשראי ספקים, היא חסרת הגיון.

לא לפחד על הייצוא

נראה שמה שמפחיד את הגרמנים יותר מכל היא החזרה למארק הגרמני. המארק צפוי לשקף את כוחה של כלכלת גרמניה וככזה הוא יהיה בין המטבעות החזקים והיקרים בעולם, ביחד עם הפרנק השוויצרי. לפיכך, החשש הוא שהייצוא הגרמני יקרוס כי הצרכנים בעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות מוצרים גרמניים. ואם הייצוא הגרמני יקרוס, השגשוג של כלכלת גרמניה יגיע לסופו.

אך האמת היא שזו טיעון אבסורדי. ולמעשה ההיפך הוא הנכון - חזרה למארק הגרמני היקר תביא לתקופת שגשוג פנומנאלית בגרמניה. הכיצד? הסיבה הראשונה היא שייצוא הוא רק צד אחד של המטבע. בצד השני נמצא הייבוא. גרמניה מייבאת כמעט את כל חומרי הגלם שהיא נזקקת להם, וכן אנרגיה, מוצרי צריכה אלקטרוניים, ביגוד, ריהוט, מחשבים, תוכנה וכמובן תיירות יוצאת. מנקודת מבטו של גרמני המשלם עם מארקים, מחירם של המוצרים והשירותים האלה יקרוס, כוח הקנייה של האזרח הגרמני ירקיע שחקים ורמת חייו תעלה פלאים. בדיוק כפי שקרה לאחרונה לאזרח השוויצרי.

אך מה עם הייצוא? האם קריסת הייצוא לא תביא לאבטלה המונית? ובכן, אולי תהיה פגיעה מסוימת בייצוא הגרמני, אולם יש לזכור שאף אחד לא קונה מכוניות מרצדס או ב.מ.וו. או אפילו פולקסווגן כי הן זולות. גם המכונות התעשייתיות שגרמניה מוכרת אינן ידועות כזולות במיוחד. בכלכלה המבוססת על איכות ומוניטין, המחיר לא משחק תפקיד בלעדי והירידה בייצוא תהיה נמוכה הרבה יותר ממה שצופים רואי השחורות.

בעצם, ייתכן שהירידה בייצוא תהיה מינורית הרבה יותר ממה שנדמה. צריך לזכור שמטרת היצואנים, כמו כל בעל עסק, היא לאו דווקא למכור במחיר גבוה ככל האפשר, אלא לייצר את הרווחים הגבוהים ככל האפשר. עלות הייצור עבור היצואנים הגרמנים תצנח ביחד עם עלות מחירי הגלם והאנרגיה. היצואן הגרמני שחווה דיפלציית עלויות יוכל למכור את המוצרים שלו במחירים נמוכים ועדיין יצליח לייצר רווחים גבוהים. במילים אחרות, התחרותיות של היצואן הגרמני לא תיפגע.

אין במסקנה הזו שום דבר מפתיע או חדש. למרות מטבע יקר, יפן נהנתה מעודף סחר גדול במשך שנים רבות כי - כמו גרמניה - היא מוכרת מוצרים איכותיים. גם בעתיד הקרוב נראה שהנזק לייצוא השוויצרי שעלול כביכול לבוא עם התחזקות הפרנק יהיה קטן ואולי אפסי. סווטש, נוברטיס ורוש מוכרים מוצרים שהעולם צריך ומוכן לשלם תמורתם בעין יפה. ושוויץ מצליחה למכור אותם בזכות יתרונות תחרותיים שלא ייעלמו עם התחזקות המטבע.

והנקודה החשובה ביותר היא שמטבעות חזקים לא נולדים משום מקום. כלכלה חופשית מולידה חברות יצואניות חזקות. החברות האלה מייצאות, מכניסות זרם של מטבע זר לתוך המדינה ומחזקות את המטבע המקומי. כלומר, ההיגיון של חסידי המטבע המקומי החלש הוא שיש להחליש את המטבע כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהם הוא זה שמחזק את המטבע מלכתחילה. אין כאן היגיון.

ומה יהיה על המדינות הנזקקות באירופה אם גרמניה תנטוש אותם? בטווח הארוך, ניתוק מהיר של צינור החמצן הגרמני יפעל לטובתן. הרי במוקדם או במאוחר, לגרמניה יימאס לממן את אורח החיים המופקר של מדינות הים התיכון ושל צרפת. עדיף למדינות אלה לסבול את כאבי הגמילה עכשיו מאשר שנים מהיום כאשר הנזק המצטבר יהיה חמור פי כמה. ואם נמתח את האנלוגיה לסמים עוד שלב אחד, צריך לזכור שספרד, איטליה או צרפת מסתכנות במנת יתר שעלולה להביא להתמוטטות כלכלית/חברתית גמורה. וזהו תסריט שאף אחד לא רוצה לראות.

שפיות כלכלית בשוויץ

אין זו הפתעה שדווקא שוויץ, המדינה המתועשת המערבית העשירה ביותר בעולם, הרעידה את השווקים הפיננסיים כשניתקה את ההצמדה האווילית של הפרנק השוויצרי ליורו

שוויץ נחשבת לאחת משלוש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם (ביחד עם הונג וקונג וסינגפור) והיא המדינה המתועשת המערבית העשירה ביותר בעולם. לפיכך אין זה מפתיע שדווקא שוויץ הרעידה את השווקים הפיננסיים כשניתקה את ההצמדה האווילית של הפרנק השוויצרי ליורו. ההפתעה האמיתית הייתה שהיא בכלל הנהיגה את ההצמדה הזו מלכתחילה.

הביקורת החריפה שבאה כתגובה לניתוק ההצמדה של הפרנק מתמקדת בשתי נקודות עיקריות. הנקודה הראשונה היא שאסור לתת לפרנק להתחזק יתר על המידה כי הדבר יהפוך את היצוא השווייצרי ליקר ויפגע בחברות היצואניות. זהו בדיוק אותו היגיון שגרם לבנק ישראל בשנים האחרונות לקנות עשרות מיליארדי דולרים כדי למנוע מהשקל להתחזק יתר על מידה. בשני המקרים, הישראלי והשוויצרי, הרצון להגן על היצואנים נובע מחשיבה כלכלית גרועה.

הפרנק השוויצרי הוא מטבע חזק כי הכלכלה השוויצרית היא כלכלה חזקה. זוהי כלכלה חופשית יחסית, מתועשת, עם חברות יצואניות מעולות כמו נסטלה, רוש ונוברטיס. החברות האלה מייצאות בסכומי עתק, מזרימות מטבע זר למדינה ומחזקות את המטבע המקומי. הרעיון שיש להחליש את הפרנק כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהם הוא זה שמחזק את הפרנק מלכתחילה הוא מעגלי וחסר היגיון.

מהלך הדברים הטבעי הוא שהיצוא מחזק את המטבע המקומי, מגדיל את כוח הקנייה של האזרחים השוויצריים ומעשיר אותם. לכל היותר, אם במהלך הזמן המטבע מתחזק יתר על המידה, היצוא יירד, המטבע ייחלש בצורה טבעית והיצוא יתחזק. האמונה שפוליטבירו מוניטרי, בין אם זה הבנק המרכזי בארץ, בשוויץ או בכל מדינה אחרת, יודע יותר טוב מכוחות השוק החופשי מה צריך להיות שער המטבע, היא אמונה מוזרה שהופרכה פעמים רבות בעשרות השנים האחרונות.

כמעט אין מקרה בהיסטוריה הכלכלית של מדינה ששגשגה לאורך זמן עם מטבע חלש וכנראה שגם אין דוגמא למקרה של כלכלה חלשה עם מטבע חזק. מטבע חזק הוא סימן היכר של כלכלה חזקה, הישג שצריך להתגאות בו ולהנות ממנו, לא להילחם נגדו.

הנקודה השנייה שמעלים המתנגדים לביטול ההצמדה של הפרנק היא, שהדבר מעלה את הסיכון לדיפלציה (ירידת מחירים) בשוויץ. כאמור שוויץ מייצאת מוצרים רבים, אך היא גם מייבאת - בגדים, מכוניות, אנרגיה, חומרי גלם, ריהוט, תיירות חוץ, מוצרי צריכה אלקטרוניים ועוד. החשש הוא שעליית ערך הפרנק השוויצרי תוזיל את היבוא ותביא לירידת מחירים. מדוע ירידת מחירים היא כה מסוכנת?

החשש הוא שכאשר המחירים יורדים - נניח בחצי אחוז או אחוז לשנה - צרכנים יידחו את הקניות שלהם בצפייה לירידת מחירים ויקלעו את המשק למיתון. לכן כביכול צמיחה כלכלית דורשת אינפלציה (עליית מחירים). זוהי שטות כמובן. כאשר מחירים יורדים, אנשים דווקא קונים יותר. יעידו על כך מכירות הסמרטפונים והמחשבים הביתיים. גם אינני מכיר שום בר דעת שיידחה קנייה של מוצר צריכה, בין אם זה ארטיק, או טלוויזיה, או מכונית, כי המוצר יהיה זול בחצי אחוז תוך שנה.

ירידת מחירים לא רק שאינה פוגעת בצמיחה, היא בעצם סימן היכר של כלכלה צומחת המבוססת על שיפורים טכנולוגיים ותחרות חופשית. אפשר גם לציין שכאשר משק נקלע למיתון, ירידת המחירים שבאה כתוצאה מההתדרדרות בכלכלה, דווקא מקלה על חיי הצרכנים. בכל מקרה, הרעיון שיש להילחם נגד ירידת מחירים הוא כל כך מגוחך ואנטי חברתי, שלא ברור מדוע בנקים מרכזיים ברחבי העולם, שמתעקשים לפגוע באזרחים שלהם, לא נתקלים במחאה ציבורית קשה.

בסיכומו של דבר, העובדה ששוויץ מראה סימני שפיות כלכלית, היא בגדר בשורות טובות. נקווה שהבנק המרכזי הישראלי לא יהיה בין האחרונים ללמוד את הלקח הזה, כי ככל שההצמדות ושאר המניפולציות נמשכות זמן רב יותר, כך הנזק שנגרם למשק הוא כבד יותר. ובניגוד לכלכלה השוויצרית, לא ברור שהכלכלה הישראלית שגם כך מתמודדת עם רגולציה אינסופית ומסים חונקים, יכולה לספוג את הנזק הזה.

המאמר פורסם בכלכליסט

שוויץ ברחה בזמן מבית המשוגעים האירופאי

להרחבה כמותית באירופה אין שמץ סיכוי לשפר את כלכלת האיחוד, אין לה שמץ סיכוי לשפר את רמת חייהם של תושבי אירופה ובסופו של דבר היא רק מאיצה את תהליך התפוררותו של האירו.

ההרחבה הכמותית אמורה להשיג שתי מטרות עיקריות. ראשית, הבנק המרכזי האירופאי רוצה להזרים נזילות לשווקים כדי לעודד הלוואות והשקעות וכך לעודד צמיחה. אך מאחר שהריבית על האג"ח האירופאי במדינות שונות מתקרבת בכל מקרה לאפס, האפקטיביות של ההרחבה תהיה מוגבלת. סביר שלכל היותר הכסף הטרי הזה יופנה להשקעות ספקולטיביות ולא יצרניות, שיאפשרו למגזר הפיננסי להרוויח מפערי ריבית ומהכסף הזול. לכלכלה הרחבה ולמיליוני התושבים באירופה זה לא יעזור.

בנקודה זו יש לשאול: אם אפילו לפני ההכרזה על ההרחבה הכמותית, הריבית גם כך היא נמוכה והנזילות קיימת, מדוע לא רואים השקעות אמיתיות ויצרניות ביבשת הישנה? הסיבה נעוצה בבעיות מבניות קשות: שוק עבודה קשיח, רגולציה אינסופית, מסים גבוהים, התערבות ממשלתית רחבה ומערכת רווחה פזרנית שתוקעת מיליוני אנשים בחיי בטלה מנוונים.

אלה הבעיות האמיתיות, לא ריבית שנמצאת ב-0.7% במקום 0.3% ולא איזשהו חסר דמיוני בכסף פנוי להשקעות. אך לפוליטיקאים ולבנק המרכזי יותר קל לשפוך דליים נוספים של כסף זול ולא לפנות לעבודה הקשה הנדרשת לתיקון אמיתי.

להרחבה הכמותית מטרה נוספת, והיא המלחמה בדיפלציה, כלומר המלחמה בירידת המחירים. עד לפני כמה שנים בנקים מרכזיים נטו לבנות את המדיניות המוניטרית שלהם על בסיס גבול עליון של אינפלציה (כלומר עליית מחירים). בדר"כ 2% היה הגבול שמעליו הבנק המרכזי היה אמור להיכנס לפעולה ולהילחם בעליית המחירים. כיום, הגבול העליון הפך להיות לגבול תחתון, כלומר עליית מחירים שמתחת ל-2% היא נמוכה מדי ועלולה להוביל לירידת מחירים ולכן מסוכנת לצמיחה הכלכלית. 

יש כאן היפוך מוחלט של התפקיד שלשמו קמו בנקים מרכזיים – קרי שמירת ערך המטבע, אבל יש כאן גם עיוות מוזר של חשיבה כלכלית. מדוע ירידת מחירים היא כה מסוכנת? כי היא כביכול עלולה לגרום לצרכנים לדחות את הקניות שלהם ובכך לגרום למיתון. כמובן שעפ"י ההיגיון הזה אף אחד לעולם לא היה קונה טלוויזיה או סמארטפון. האמת היא בדיוק הפוכה ממה שהבנקים המרכזיים מספרים לנו. ירידת מחירים דווקא גורמת לאנשים לקנות יותר. יותר מכך, ירידת מחירים עקבית היא סממן טבעי של כלכלה המבוססת על שיפורים טכנולוגיים ותחרות חופשית.

והערה אחרונה על הדיפלציה - לא רק שירידת מחירים לא מביאה למיתון, היא בעצם מקלה על חיי הצרכנים בתקופות של מיתון שנגרמות, נניח, ממסים גבוהים מדי, או מהתפוצצות בועה של ריביות נמוכות. בכל אופן, מחירים יורדים לא גורמים למיתון.

אי אפשר לסיים את המאמר הזה בלי להזכיר שרק לפני כשבועיים שוויץ הודיעה על ביטול ההצמדה של הפרנק השוויצרי לאירו. כל המבקרים את הצעד של שוויץ צריכים להסביר מדוע כלכלה חזקה, חופשית, הנהנית מעודף מסחרי עצום צריכה לתלות את גורלה במטבע של כלכלה חולה ועמוסה בבעיות מבניות קשות. שוויץ עשתה בחכמה כשברחה מבית המשוגעים הזה. 

על הקשר בין המשבר בבורסה וכלכלת ישראל, ראיון קצר בערוץ 20.

חוק שכר מינימום הוא חוק רע, והוא רע במיוחד לשכבות החלשות ביותר

ירידת מחירים (דיפלציה) זה דבר טוב. נקודה.

הרצאה על קפיטליזם בחיל הים 19 לנובמבר 2014

קישור להרצאה: https://docs.google.com/file/d/0ByS6nNQ3yKNLZGZJRXZVbm5KSEU/edit?usp=docslist_api

קישור לסרטון באורך של דקה של תום וודס עם הגדרה של קפיטליזם (מופיע בעמוד השלישי של המצגת): http://youtu.be/2BHeyXNiOjg

קישור למאמר על נסיגת הקפיטליזם בארץ: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/10/blog-post_20.html

קישור למאמר על שכר מינימום (יש אינסוף חומרים על זה באינטרנט ועל כל שאר הנושאים שאני מזכיר פה):

http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/05/30.html

קישור למאמר על מערכת החינוך: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/09/blog-post_7.html

קישור למאמר כללי על הכלכלה בארץ: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/04/blog-post.html

מכון פרייזר מדרג את המדינות בעולם עפ"י רמת הקפיטליזם:  http://www.freetheworld.com/release.html

הריטג' עושה דירוג משלו: http://www.heritage.org/index/

שני ספרים מעולים על אנרכו-קפיטליזם:

http://www.amazon.com/The-Machinery-Freedom-Radical-Capitalism/dp/0812690699

עוד מעט מתפרסמת מהדורה חדשה לספר הזה:

http://www.bookdepository.com/Machinery-Freedom-David-Friedman/9780812698602?utm_source=SV-Body&utm_medium=email-Service&utm_term=The-Machinery-of-Freedom_title&utm_content=order-details&utm_campaign=Order-confirmation

והספר השני הוא זה:

http://www.amazon.com/The-Problem-Political-Authority-Examination/dp/1137281650

מלכודת הדבש של כיל

כיל אינה החברה היחידה שנאלצת להתמודד עם ההפכפכות של המדינה בנוגע למיסוי. כיצד היא תימנע ממצב שבו המדינה תחזור בה מהבטחותיה?

ההכרה שוועדת ששינסקי 2 עלולה לפגוע קשה בכלכלת הנגב מתחילה לחלחל בקרב הפוליטיקאים ולעורר חששות מנקמה אלקטוראלית של העובדים, שעלולים לאבד את מקום עבודתם. כתוצאה מכך, ייתכן שמופיעים סימנים ראשונים להקלות מהקלות שונות שהממשלה תציע לכיל כדי להתניע מחדש את תוכנית ההשקעות של החברה בארץ. אבל כיל צריכה להיזהר שלא ליפול למלכודת דבש ענקית.

ועדת ששינסקי 2 המליצה להכביד משמעותית את נטל המס על כיל ולהפוך אותה לחברת האשלג הממוסה ביותר בעולם. בתגובה, כיל הודיעה כי היא מקפיאה או מבטלת השקעות עתק בים המלח ובנגב. במקביל כיל הודיעה כי היא תפנה השקעות לחו"ל, שם משטר המס קל יותר והרשויות ידידותיות יותר. לדוגמא, כיל אישרה סופית לפני כמה ימים השקעה כוללת של 435 מיליון דולר בהרחבת מכרה אשלג בספרד. למותר לציין שכל דולר שמושקע בחו"ל הוא דולר שלעולם כבר לא יושקע ארצה.

הפגיעה בכיל ובבעל המניות העיקרי שלה, עידן עופר, היא אמנם מאוד פופולרית בציבור הישראלי, אבל לאחריה עלולה לבוא ההתפכחות כתוצאה מהפגיעה הכלכלית האנושה בכלכלת הנגב. הסימנים לדאגה בקרב הפוליטיקאים הולכים ונהיים בולטים. מסקנות ששינסקי המקוריות רוככו מעט כאשר החלה להתברר ממדי התגובה של כיל, אולם בנוסף נשמעת התנגדות קולנית של כמה בכירים בממשלה, בעיקר נפתלי בנט, להחמרת נטל המס על החברה.

מעניין גם שבאותו יום שבו הקבינט החברתי-כלכלי אימץ את מסקנות ששינסקי, משרד האוצר הודיע כי הוא תומך בתוכניתה של כיל לפתח מכרה פוספטים בשדה בריר שבנגב. אמנם משרד הבריאות וקבוצות להגנת הסביבה עדיין מתנגדות לפיתוח הנכס הזה, אולם נראה שמכשלה אחת הוסרה מדרכה של כיל בפרויקט הזה.

כאן יש לשאול: אם כיל בסופו של דבר תצליח לקבל את האישורים הנדרשים לפיתוח שדה בריר, ואם פרויקטים נוספים, הנמצאים כיום בהקפאה, יקבלו הקלות מס ספציפיות, האם כדאי לחברה להשקיע מאות מיליוני דולרים בפיתוח הנכסים האלה בארץ? השאלה נשמעת אולי מיותרת, הרי אם יש הקלות מספקות, מה הבעיה?

הבעיה היא שיכול להיות שהמדינה מכינה לכיל מלכודת דבש ענקית. בשלב הראשון המדינה תפתה את החברה לבצע השקעות ענק על ידי מתן הקלות מס. בשלב השני, לאחר שכיל תבצע את ההשקעות האלה וכבר לא יהיה לה דרך חזרה, המדינה בפשטות תחזור בה מכל מה שהבטיחה ותעלה בחזרה את המסים. בנקודה זו, לכיל לא יהיו אלטרנטיבות והיא תהיה נתונה לחלוטין לחסדי המדינה.

נשמע קיצוני? צריך לזכור שהמדינה העלתה את המסים על כיל פעמיים לפחות בשנתיים האחרונות, ולפחות לדעתה של כיל, הדבר נעשה בניגוד מוחלט להבטחות ואף בניגוד להסכמים חתומים. יש גם לזכור שכיל היא לא החברה היחידה שנאלצת להתמודד עם ההפכפכות של המדינה וחוסר העקביות שלה.

האם פירוש הדבר שלכיל לא יהיה כדאי לעולם להשקיע בארץ? לאו דווקא. החברה האוסטרלית וודסייד דרשה התחייבות מדינתית שלא תוקם ועדת ששינסקי 3 כתנאי לחתימת עסקה על פיתוח מאגר הגז לוויתן. ההתחייבות לא ניתנה וייתכן שהדבר שיחק תפקיד בהסתלקותה של וודסייד מהארץ ובכך שעד היום לא הוחל בפיתוח המאגר.

על כיל ללמוד מוודסייד. כל השקעה בארץ חייבת להיות מותנה בהתחייבות חוזית, מגובה בערבויות בינלאומיות, שהמדינה לא תחזור בה מהתחייבויותיה. העובדה ש-14% ממניותיה של כיל מוחזקות עי" חברת אשלג קנדית יכולה לעזור בעיגון ההתחייבות. בכל אופן, ללא ערבויות ברזל, כל שקל שכיל משקיעה בארץ, הוא על קרן הצבי.

מדוע מס ירושה הוא רעיון רע כלכלית ולא מוסרי

השקרים שמספרים לנו על המשבר של 2008

כולם מאשימים את הקפיטליזם והשוק החופשי במשבר הכלכלי של שנת 2008, אבל האמת בעצם הפוכה לחלוטין • מי שנושא באחריות הם בנקי המשכנתאות הממשלתיים, הבנק המרכזי האמריקני ומדיניות החילוץ של הממשל הפדרלי – גורמים לא קפיטליסטים בעליל • בינתיים, השמאל ממשיך לתקוף את הקפיטליזם, והמשבר הבא בדרך

המשבר הפיננסי של 2008 הפך לניצחון תעמולתי דרמטי של השמאל הכלכלי. הבועה שהתפוצצה היא תוצאה מובהקת של היעדר קפיטליזם, אך הדיעה הרווחת היא שהמשבר דווקא מוכיח את כישלון הקפיטליזם. חוסר ההבנה הזה באשר לגורמים למיתון הגדול, מבטיח שהמשבר הבא יהיה גרוע הרבה יותר.

הבנק המרכזי האמריקאי, הפדרל-ריזרב, הוא שחקן מרכזי במחזה הזה. הטענה הנפוצה היא שהפד לא רק שאיננו אשם במשבר אלא שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו ולבנקים מרכזיים אחרים, שהצילו אותנו ממשהו גרוע יותר. האמת הפוכה. הפד הוא האשם העיקרי במשבר הפיננסי והוא גם זה שמבשל לנו את הקריסה הבאה.

בעקבות התפוצצות בועת הנאסד"ק בשנת 2000, הפד החליט לאושש את הכלכלה ולהוריד את הריבית לרמות שנחשבו אז לנמוכות בצורה קיצונית. כתוצאה מההזרמה הזו של כסף זול, נוצרה לבסוף בועת נדל"ן גדולה.

מיליוני אמריקאים, שלא הייתה להם הכנסה שמאפשרת לקיחת משכנתאות וקניית בתים, נכנסו לשוק הנדל"ן בזכות הריבית הנמוכה, המלאכותית, והחלו לנפח את מחירי הדיור. העלייה במחירי הדיור שפכה עוד שמן על מדורת המשכנתאות וחוסר חלילה.

נגיד הבנק, אלן גרינספן, כנראה הבין לאיזה צרה הוא הכניס את הכלכלה והוא החל להעלות את הריבית בשנת 2004. אבל מרוב פחד לנפץ את בועת הנדל"ן שהוא עצמו יצר, גרינספן העלה את הריבית לאט מדי ולא הצליח למנוע את האסון.

ובנקודה זו יש להבהיר – מוזר ככל שזה נשמע, בנק מרכזי אינו מוסד קפיטליסטי. קפיטליזם משמעו שוק חופשי שבו המחירים נקבעים ע"י כוחות היצע וביקוש. בשוק כזה, גם הריבית תיקבע בשוק החופשי ע"י מציאת איזון דינמי בין הרצון להשקיע לבין הרצון לחסוך. כולנו הורגלנו לחשוב שבנק מרכזי הוא חלק בלתי נפרד מהמשק הלאומי, אבל יש לזכור שהפד כלל לא היה קיים עד לשנת 1913. הדבר לא הפריע לארה"ב להציג צמיחה מפוארת בתקופה שבין מלחמת האזרחים עד ל-1913.

הפד כאמור יצר את הבסיס למשבר אבל הממשל האמריקאי והקונגרס הפכו אותו לתפלצת שכולנו מכירים. הקונגרס, דרך חקיקה ורגולציה, עודד בעלות על בתים, מתוך ניסיון לממש את חזונו של הנשיא בוש להגדיל את הבעלות על בתים בחברה האמריקאית (Ownership Society). בין היתר, בנקים שלא הסכימו לממן משכנתאות למיעוטים הואשמו בגזענות. התוצאה הייתה שבנקים פחדו לסרב ונתנו משכנתאות לאנשים שלא הייתה להם הכנסה או עבודה שיכולה לתמוך במימון החוב.

חקיקה שכזו והתערבות בוטה של הממשלה בשוק המשכנתאות הם אינם מאפיינים קפיטליסטיים. שוק המשכנתאות לא היה שוק חופשי, אפילו לא קרוב.

גם הסוכנויות לסחר במשכנתאות פרדי מאק ופאני מאי תרמו לניפוח הבועה. מוסדות אלה קנו משכנתאות מבנקים מסחריים וכך סיפקו מימון נדיב להמשך החגיגה. ומאחר שכולם ידעו שהממשל הפדרלי יחלץ את פרדי ופאני במקרה אסון, המימון שלהם נחשב לבטוח, מגובה ע"י משלם המיסים האמריקאי.

גרוטסקה של הקפיטליזם

בסופו של דבר, כשמחירי הנדל"ן החלו לרדת והמשבר הכה בכל כוחו, ארה"ב חילצה כצפוי את פרדי ואת פאני וכמובן גם את הבנקים הגדולים של וול-סטריט שהיו מקורבים לממשל. דוגמא קלאסית להון-שלטון במימדי ענק, לא לקפיטליזם.

לבסוף, אלה שתולים את האשם בקפיטליזם אוהבים להזכיר את הדה-רגולציה שעבר המגזר הפיננסי האמריקאי כגורם למשבר. יש בהאשמה זו גרעין של אמת, אך זהו גרעין קטן שמוקף בענן של חוסר הבנה. הפוליטיקאים באמת נתנו לבנקים יד חופשית, אך באותו זמן ברור היה לכולם שבמקרה של משבר, הפוליטיקאים יחלצו את הבנקים תוך שימוש בכספי משלם המיסים החף מפשע. התוצאה הייתה גרוטסקה של רעיון השוק החופשי, שבה חוסר אחריות קיצוני מצד הבנקים היא תוצאה בלתי נמנעת.

לפי המודל הקפיטליסטי הקלאסי הבנקים משוחררים מפיקוח אך כל השחקנים בשוק יודעים שלעולם לא יהיה חילוץ על-ידי הממשלה. כשאלה כללי המשחק, בנקים ייאלצו לנהוג בשמרנות ובזהירות, אחרת לא יהיו להם לקוחות. המודל האמריקאי בתקופת המשבר וכיום רחוק מהמודל הזה והוא בוודאי איננו מודל קפיטליסטי.

בכל אופן, השמאל הכלכלי הצליח לתלות את האשם בקפיטליזם, וכך הסתיר את הסיבות האמיתיות למשבר. וכך, שש שנים עברו וכל הגורמים שהביאו למשבר הזה עדיין איתנו, וביתר שאת. הפד ממשיך לנפח בועות נכסים באמצעות מדיניות מוניטארית מרחיבה חסרת תקדים, כולם יודעים בוודאות שממשלת ארה"ב לא תיתן לאף בנק גדול ליפול, והמעורבות הממשלתית בשוק המשכנתאות גדולה מאי פעם. והקפיטליזם? נעדר יותר מאי פעם.

מכאן שהמשבר הבא כבר בדרך. אך הפעם זה יהיה משבר שיגמד את מה שאירע בשנת 2008. רמות החוב גבוהות הרבה יותר, הריבית עומדת על אפס כבר שש שנים רצופות, והכלכלה נמצאת בחוסר שיווי משקל חריף. השאלה היא האם בעקבות המשבר הבא עלינו לרעה, יצליחו פעם נוספת להאשים באסון את הקפיטליזם, נער המלקות הנצחי שבכלל לא היה בחדר.

המאמר פורסם במקור במידה

מדוע כי"ל לא יכולה להשקיע בארץ, ראיון ברשת ב' אוקטובר 2014

מסקנות וועדת שישינסקי ייפגעו בכי"ל, בעובדים ובמדינה. ראיון בכלכליסט טיוי, 21 לאוקטובר 2014

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

ססמאות פופוליסטיות על 'צדק' ו'שוויון' לא ישנו אמת אחת פשוטה: הקפיטליזם טוב לכלכלה, ובעיקר לעניים • מדד החופש הכלכלי העולמי שהתפרסם השבוע ממחיש את הקשר בין הקפיטליזם לצמיחה, לעושר ולרמת ההכנסה של העשירונים הנמוכים • החדשות הרעות: ישראל ממשיכה להידרדר

את 'מחאת המילקי' אפשר כמובן לפטור כספין תבוסתני מבית היוצר של השמאל הקיצוני, אבל מאמת אחת ברורה קשה מאוד להתחמק: יוקר המחיה בארץ הוא גבוה מאוד, רמת המשכורות נמוכה וההזדמנויות שמעניק המשק מצומצמות יחסית. מה גורם לכל זה? קל להאשים את ה"עשירים" החמדנים ואת הממשלה שלא "עושה מספיק" כדי לרסן אותם. אבל האמת נמצאת במקום אחר לחלוטין: ישראל פשוט לא מספיק קפיטליסטית.

מכון פרייזר הקנדי (The Fraser Institute) מפרסם מדי שנה מחקר מעמיק המדרג את כל מדינות העולם על-פי סולם של חופש כלכלי, באמצעות בדיקה של חמישה תחומים מרכזיים המשפיעים על אפייה של הכלכלה: גודל הממשלה, הגנה על זכויות קניין, יציבות המטבע, חופש מסחר ועומס הרגולציה.

בראש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם צועדות הונג קונג, סינגפור, ניו זילנד ושווייץ. ישראל היא במקום ה-55 בעולם מבחינת חופש כלכלי, כאשר מבין המדינות המפותחות רק צרפת ואיטליה מפגרות אחריה. שבדיה, כביכול מופת למדינה סוציאליסטית מפוארת, הרבה יותר קפיטליסטית מישראל. וגרמניה, שעומדת במרכז תופעת המהגרים מאוכזבי המילקי, היא אף יותר קפיטליסטית משבדיה.

ישראל לא על המפה. מתוך מדד החופש העולמי

הבעיה היא שמצבה של ישראל הוא אף יותר גרוע ממה שמיקומה בדירוג מראה, כי מה שיותר חשוב מהמקום בדירוג בשנה מסוימת, זו המגמה. והמגמה היא שלילית.

מדינת ישראל אמנם טיפסה בדירוג משנת 1980 אז הייתה במקום 95 בעולם – עד למקום 39 בשנת 2005. יש לציין כי באותה התקופה מידת החופש הכלכלי עלתה בעולם כולו כאשר מיגור האינפלציה בשנות ה-80, הירידה בשיעור מס הכנסה וליברליזציה של הסחר הבינלאומי תרמו כולם לשיפור.

בשנת 2005 המגמה מתהפכת וממקום 39, ישראל צנחה למקום 53-55 בשנת 2012, וזאת כאשר מדד החופש הכלכלי בעולם כולו שמר על יציבות באותן שנים. במילים אחרות, מצבנו היחסי הורע בכ- 40%. כאשר מסתכלים על מה שמרכיב את מדד הקפיטליזם, ישראל התדרדרה בעיקר בכל מה שקשור לחופש הסחר והמדיניות המוניטארית. זה כמובן לא צריך להפתיע את מבקרי הבנק המרכזי ומבקרי ההגבלות על הייבוא.

מה שאולי כן אמור להפתיע זה שעיקר ההתדרדרות חלה בשנים 2010-2012 כאשר ישראל צנחה עשר מקומות תמימים בדירוג העולמי, וזאת כאשר הקדנציה של נתניהו כר"מ החלה בשנת 2009. נקווה שמי שעוד חי באשליות שנתניהו הוא ר"מ קפיטליסט יתעורר סוף-סוף למציאות העגומה – נתניהו הוא בסך הכל שלי יחימוביץ' בהילוך איטי, ואין בישראל פוליטיקאים בכירים שמבינים ומאמינים בקפיטליזם.

לבסוף, יש לשים לב שהרכיב שבו ישראל מדורגת נמוך במיוחד וששמר על עקביות מדכאת לאורך שלושת העשורים האחרונים, הוא גודלה של הממשלה. בכל מה שקשור לגודל התקציב, שיעור המס וההתערבות הממשלתית בשוק דרך סובסידיות והעברות, ישראל לא מצליחה אפילו להתברג לתוך המאייה הראשונה.

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

אחת המסקנות המפתיעות של המחקר היא ההשפעה החיובית שיש לקפיטליזם וחופש על רמת החיים של אנשים מהעשירון התחתון:

אז איפה עדיף להיות עני?

אפשר להבין מדוע דווקא במדינה קפיטליסטית העשירון התחתון יהיה עשיר יחסית. שוק קפיטליסטי מאופיין בסביבה עסקית פורחת ויעילות גבוהה. אלה יוצרים צמיחה כלכלית וביקוש לעובדים ולכן מובילים לעלייה במשכורות. בנוסף, מדינה קפיטליסטית מאופיינת בכך שהממשלה אינה מגנה על מקורבים, טייקונים ושאר מלחכי פנכה אלא מכריחה את כולם להתחרות. ותחרות חופשית טיבה שהיא מורידה מחירים – בין היתר של מזון ומוצרי צריכה בסיסיים – דבר שהוא אקוטי לעשירונים התחתונים. בזכות יוקר מחייה נמוך ומשכורות גבוהות, קפיטליזם הוא ברכה עצומה דווקא לעשירונים התחתונים. צריך לשים לב לנקודה זו. בניגוד לתעמולה הסוציאליסטית שפושה בארצנו ובעולם כולו, קפיטליזם היא השיטה הכלכלית החברתית ביותר.

לצערנו, החדשות הרעות הן שכל הסימנים מראים שההתדרדרות במצבה של ישראל צפויה להימשך. מספיק לראות את התגובה של לפיד למחאה על יוקר המחיה בישראל: בעוד שהפתרון הקפיטליסטי הקלאסי הוא לבטל מכסים והגנות ולהנהיג תחרות חופשית, לפיד מעדיף לשים מוצרים תחת פיקוח – פיתרון יותר אנטי-קפיטליסטי מזה קשה לדמיין, אולי חוץ מהלאמה רשמית של תעשיית המזון.

הרעש הציבורי סביב ההגירה לברלין הוא כנראה מוגזם ונתוני ההגירה עצמם אינם מרשימים. אך זו תהיה טעות קשה לנפנף את כל העניין. לישראל בעיה אמיתית שנובעת מהשתלטות האידיאולוגיה הסוציאליסטית. המשך המגמה הנוכחית תוביל לכך שזרזיף ההגירה ייהפך לשיטפון של האלמנטים היצרניים ביותר בכלכלת ישראל. בתסריט כזה, מחיר המילקי יהיה הבעיה הקטנה ביותר של הנשארים. נקווה שאזרחי ישראל יתעשתו ויתחילו לתמוך בהמוניהם במפלגות ופוליטיקאים קפיטליסטיים.

כל הנתונים והגרפים לקוחים ממכון פרייזר

המאמר פורסם במקור ב"מידה"

הבלוג של גלעד אלפר: מי הם רודפי הבצע?

ישראל צריכה מיתון

המתנגדים לקיצוץ בתקציב צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון יפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק

הוויכוח בין בנק ישראל לאוצר אם עדיף להעלות מסים או להגדיל את הגירעון הוא די חסר ערך. שתי האופציות גרועות, שתיהן יחמירו את מצבה של הכלכלה, ובשורה התחתונה כולנו נהיה עניים יותר שנה מהיום. על האופציה היחידה שיכולה להושיע את הכלכלה, הפוליטיקאים מעדיפים לא לדבר.

ראשית יש להבהיר שאמנם העלאת מסים והגדלת הגירעון הן בבחינת "זו נבלה וזו טרפה", אך העלאת מסים היא גרועה מעט פחות. גירעון פוגע בתדמית של המדינה, מסיט משאבים מהמגזר הפרטי, ובסופו של דבר צריך להחזיר אותו בתוספת ריבית. כמו כן, מסים הם שקופים יותר לציבור שרואה בתלוש כמה הוא משלם על פעולות הממשלה, ואילו הלוואות לכיסוי הגירעון הן עול נסתר יותר. ובשקיפות יש יתרון.

אך אלה הבדלים דקים. המשמעות של שתי האופציות היא בכל מקרה הגדלת הממשלה, והגדלת העומס על המגזר הפרטי. כבר היום, גודלה של הממשלה והמסים שהיא גובה כדי לממן את התקציב, חונקים את המגזר הפרטי ולאט לאט חונקים את כולנו. קטר הצמיחה של כל מדינה הוא המגזר הפרטי. רק השקעות הון של אנשי עסקים פרטיים, בתנאי תחרות חופשית, יכולים בטווח הארוך לקיים צמיחה כלכלית אמיתית שתורמת לכלל המשק.

אלא שהממשלה פשוט לא מאפשרת למגזר הפרטי לתפקד בגלל עול המסים והרגולציה. בתנאים כאלה זו אווילות להטיל עוד מסים או להגדיל את הגירעון. כדי לעצור את התדרדרות הכלכלה הממשלה צריכה לעשות בדיוק את ההיפך ולקצץ בצורה דרסטית בתקציב שלה כדי לפנות את משאבי המשק לטובת המגזר הפרטי.

הבעיה היא שקיצוץ אינו בא בחשבון מבחינת קובעי המדיניות. מעבר לרצון הברור של הפוליטיקאים להמשיך ולהגדיל את כוחם, אנו שומעים גם טיעון כלכלי נגד קיצוץ בתקציב המדינה. והטיעון הוא שבתנאי האטה, אסור לקצץ בתקציב שהרי הוצאה ממשלתית היא חלק מהתוצר וירידה בהוצאה הממשלתית תקטין את התוצר עוד יותר ותביא למיתון.

הטיעון הזה הוא בעייתי כי הרי בתנאי צמיחה כלכלית אין סיבה לקצץ בהוצאות הממשלה – מכאן יוצא שאף פעם לא מקצצים. מושלם בשביל הפוליטיקאים והמקורבים. אך הנקודה העיקרית היא שמבחינה כלכלית הטיעון הוא שגוי, מתמקד בטווח הקצר ומתעלם מהשלכות ארוכות טווח.

יש לזכור - הממשלה היא פרזיט. אין לה כסף משלה, המגזר הפרטי הוא זה שמממן אותה. אמנם חלק מהוצאות הממשלה הן מוצדקות – בעיקר ביטחון, חינוך, חוק וסדר. אבל איזה חלק מתקציבי הביטחון והחינוך באמת הולך על ביטחון וחינוך? מה על הררי הבזבוז וחוסר היעילות? איך הם תורמים לכלכלה?

אין ספק שמבחינה מתמטית, המתנגדים לקיצוץ צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שמדינת ישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון ייפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק. המיתון יהיה לטווח קצר בלבד ויוביל לצמיחה אמיתית ופרודוקטיבית שתעלה את עושרם של כלל תושבי ישראל.

אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות. באפשרות האחת ניכנס לתקופה ארוכה של מיתון או דשדוש, שבו הממשלה תמשיך לגדול על חשבון המגזר הפרטי ומשלמי המסים. המרוויחים מהדשדוש הזה יהיו אלה שסמוכים על שולחנה של הממשלה. המפסידים? כל השאר.

באפשרות השנייה, הממשלה תעבור דיאטה חריפה, וניכנס למיתון קצר טווח שבסופו תבוא צמיחה יצרנית שתפעל לטובת הרוב הגדול של המשק. אם הממשלה הייתה באמת דואגת לכלל האזרחים, לא הייתה שאלה באיזה אופציה לבחור. אך המציאות היא שהפוליטיקאים שמנהלים את הדיון הציבורי מעמידים פנים שאפשרות ב' אפילו לא קיימת. היכונו להמשך ההתדרדרות.

המאמר פורסם בכלכליסט

מי מהנדס את יוקר המחיה?

האינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד. "מדד M1" שהוא בעצם האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014

עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הייתה אפס. היעדר האינפלציה היא אחת הסיבות שבנק ישראל הרשה לעצמו להוריד את הריבית לרמתה האפסית העכשווית. אבל יש לזכור שהאינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד, של אינפלציה במובנה הקלאסי.

אינפלציה במובן הקלאסי היא לא עליית מחירים, אלא גידול בכמות הכסף בשוק, כפי שמראה מילון וובסטר משנת 1913, שהיא אגב השנה האחרונה בה ארה"ב פעלה ללא בנק מרכזי. ספציפית הכוונה היא לעלייה בכמות הכסף - M1, כלומר המזומן שבידי הציבור וחשבונות עו"ש. עם השנים, ההגדרה של האינפלציה שינתה צורה וכיום אנחנו פשוט מתכוונים לעליית ברמת המחירים הכללית במשק, כלומר מדד המחירים לצרכן.

לשינוי הזה בהגדרות יש היגיון מסוים שהרי עלייה בכמות הכסף שהיא גבוהה מהעלייה בקצב הגידול במוצרים ובשירותים, אמורה להוביל לעליית מחירים - יותר כסף על כמות נתונה של מוצרים. אך זהו איננו שינוי תמים. להתמקדות ברמת המחירים במקום בכמות הכסף יש השלכות דרמטיות על מדיניות הממשלה.

  

הנקודה שחשוב להבין היא שאת המדד M1 קשה לזייף, כמות הכסף במשק היא הרי ידועה והיא מפורסמת ע"י בנק ישראל בדיוק רב. לעומת זאת, מדד המחירים נתון לכל כך הרבה מניפולציות סטטיסטיות, שקשה לדעת בכמה באמת עולים המחירים בארץ. בארה"ב יש מכון פרטי, שמנסה למדוד את רמת המחירים ולספק מדידה אלטרנטיבית למספר הרשמי שמפרסמת הממשלה הפדרלית. עפ"י המכון הפרטי הזה, המחירים בארה"ב צומחים בקצב גדול פי 3 או אף פי 5 לעומת המדד הרשמי.

האם קיימת מניפולציה?

לצערנו, אין בישראל מדד אלטרנטיבי לזה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם קיים חשש שכמו בארה"ב, גם כאן המחירים עולים בקצב גבוה ממה שטוענים המדדים הרשמיים, וזאת למרות ההאטה בכלכלה שאמורה ללחוץ את המחירים מטה. שימו לב שמדד M1, כלומר האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014, לעומת עלייה אפסית במדד המחירים. אם כי ייתכן שיש לזינוק ב-M1 סיבות שלאו דווקא אמורות להעלות את המחירים במשק.

אך מדוע אנו בכלל חושדים שמדד המחירים הרשמי של הממשלה עובר מניפולציות סטטיסטיות ואינו נאמן למציאות? מהו האינטרס בהסתרת הקצב האמיתי של הגידול במחירים?

יש לזכור שהממשלה היא הלווה הגדולה במשק. הרי את הגירעון בתקציב הממשלה מממנת ע"י הלוואות. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, מסתכמים בכ-10% מהתקציב ומהווים את הסעיף השלישי בגודלו, אחרי הביטחון והחינוך. הורדת הריבית של בנק ישראל מקלה על הממשלה לקחת הלוואות כי תשלומי הריבית על ההלוואות קשורים לריבית בנק ישראל.

וכאן המפתח. כדי שבנק ישראל יוכל לשמור על הריבית ברמה אפסית ולהקל על הממשלה במימון הגרעון, יש להראות שהאינפלציה נמוכה. אם מדד המחירים יזנק, בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית כדי להשתלט על האינפלציה ולממשלה יהיה הרבה יותר קשה לממן את הגירעון.

ואם הממשלה לא תוכל לממן את הגירעון, לא תהיה לה ברירה אלא להעלות מסים או לקצץ בתקציב. ואין דבר שממשלות שונאות יותר מלקצץ בתשלומים ובמתנות שניתנים לקבוצות אינטרסים, תמורת הקולות שלהם והתרומות שלהם.

שלא יהיה ספק, את מדד המחירים אפשר לזייף רק לתקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגידול ביוקר המחיה עלול להאיץ בקצב שכבר אי אפשר להסתיר, אולי בגלל חולשה דרסטית בשקל שתייקר מאוד את מחירי היבוא. ואז בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית. הצעד הזה יכריח את הממשלה לקצץ בתקציב, ויעשה נזק עצום לכל אלה שלקחו הלוואות בריבית נמוכה מלאכותית. אמנם כל ממשלה מקווה, שכל זה יקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, אך לצערו של הציבור, הקדנציה שלו אף פעם לא נגמרת.

פורסם במקור בכלכליסט