מי מהנדס את יוקר המחיה?

האינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד. "מדד M1" שהוא בעצם האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014

עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הייתה אפס. היעדר האינפלציה היא אחת הסיבות שבנק ישראל הרשה לעצמו להוריד את הריבית לרמתה האפסית העכשווית. אבל יש לזכור שהאינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד, של אינפלציה במובנה הקלאסי.

אינפלציה במובן הקלאסי היא לא עליית מחירים, אלא גידול בכמות הכסף בשוק, כפי שמראה מילון וובסטר משנת 1913, שהיא אגב השנה האחרונה בה ארה"ב פעלה ללא בנק מרכזי. ספציפית הכוונה היא לעלייה בכמות הכסף - M1, כלומר המזומן שבידי הציבור וחשבונות עו"ש. עם השנים, ההגדרה של האינפלציה שינתה צורה וכיום אנחנו פשוט מתכוונים לעליית ברמת המחירים הכללית במשק, כלומר מדד המחירים לצרכן.

לשינוי הזה בהגדרות יש היגיון מסוים שהרי עלייה בכמות הכסף שהיא גבוהה מהעלייה בקצב הגידול במוצרים ובשירותים, אמורה להוביל לעליית מחירים - יותר כסף על כמות נתונה של מוצרים. אך זהו איננו שינוי תמים. להתמקדות ברמת המחירים במקום בכמות הכסף יש השלכות דרמטיות על מדיניות הממשלה.

  

הנקודה שחשוב להבין היא שאת המדד M1 קשה לזייף, כמות הכסף במשק היא הרי ידועה והיא מפורסמת ע"י בנק ישראל בדיוק רב. לעומת זאת, מדד המחירים נתון לכל כך הרבה מניפולציות סטטיסטיות, שקשה לדעת בכמה באמת עולים המחירים בארץ. בארה"ב יש מכון פרטי, שמנסה למדוד את רמת המחירים ולספק מדידה אלטרנטיבית למספר הרשמי שמפרסמת הממשלה הפדרלית. עפ"י המכון הפרטי הזה, המחירים בארה"ב צומחים בקצב גדול פי 3 או אף פי 5 לעומת המדד הרשמי.

האם קיימת מניפולציה?

לצערנו, אין בישראל מדד אלטרנטיבי לזה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם קיים חשש שכמו בארה"ב, גם כאן המחירים עולים בקצב גבוה ממה שטוענים המדדים הרשמיים, וזאת למרות ההאטה בכלכלה שאמורה ללחוץ את המחירים מטה. שימו לב שמדד M1, כלומר האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014, לעומת עלייה אפסית במדד המחירים. אם כי ייתכן שיש לזינוק ב-M1 סיבות שלאו דווקא אמורות להעלות את המחירים במשק.

אך מדוע אנו בכלל חושדים שמדד המחירים הרשמי של הממשלה עובר מניפולציות סטטיסטיות ואינו נאמן למציאות? מהו האינטרס בהסתרת הקצב האמיתי של הגידול במחירים?

יש לזכור שהממשלה היא הלווה הגדולה במשק. הרי את הגירעון בתקציב הממשלה מממנת ע"י הלוואות. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, מסתכמים בכ-10% מהתקציב ומהווים את הסעיף השלישי בגודלו, אחרי הביטחון והחינוך. הורדת הריבית של בנק ישראל מקלה על הממשלה לקחת הלוואות כי תשלומי הריבית על ההלוואות קשורים לריבית בנק ישראל.

וכאן המפתח. כדי שבנק ישראל יוכל לשמור על הריבית ברמה אפסית ולהקל על הממשלה במימון הגרעון, יש להראות שהאינפלציה נמוכה. אם מדד המחירים יזנק, בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית כדי להשתלט על האינפלציה ולממשלה יהיה הרבה יותר קשה לממן את הגירעון.

ואם הממשלה לא תוכל לממן את הגירעון, לא תהיה לה ברירה אלא להעלות מסים או לקצץ בתקציב. ואין דבר שממשלות שונאות יותר מלקצץ בתשלומים ובמתנות שניתנים לקבוצות אינטרסים, תמורת הקולות שלהם והתרומות שלהם.

שלא יהיה ספק, את מדד המחירים אפשר לזייף רק לתקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגידול ביוקר המחיה עלול להאיץ בקצב שכבר אי אפשר להסתיר, אולי בגלל חולשה דרסטית בשקל שתייקר מאוד את מחירי היבוא. ואז בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית. הצעד הזה יכריח את הממשלה לקצץ בתקציב, ויעשה נזק עצום לכל אלה שלקחו הלוואות בריבית נמוכה מלאכותית. אמנם כל ממשלה מקווה, שכל זה יקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, אך לצערו של הציבור, הקדנציה שלו אף פעם לא נגמרת.

פורסם במקור בכלכליסט

כי"ל יוצאת מישראל? ראיון בכלכליסט בספטמבר 2014

איזה משטר כלכלי מדינת ישראל חייבת לאמץ כדי להתמודד עם האתגרים הבטחוניים

לסגור את משרד החינוך

בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?

כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.

תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.

למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.

וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.

הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.

חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.

אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.

כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.

דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.

משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

מה משותף לכי"ל ולציבור הישראלי

הפחתת הריבית שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה

קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. למעמד הבינוני לא כדאי להפקיד את כספו בחיסכון ולכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים גבוהים ונטילת משכנתאות גבוהות. מאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל

קיוויתם להקלה ביוקר המחיה? תשכחו מזה. החלטת בנק ישראל היום (ב') לחתוך את הרבית פעם נוספת לשפל של 0.25% שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה בארץ. מדינת ישראל מייבאת מוצרי אלקטרוניקה, ביגוד, ריהוט, מזון, מכוניות, נפט גולמי ועוד ועוד. החיתוך ברבית מחליש את השקל והופך את כל הייבוא הזה ליקר יותר. משום מה, בנק ישראל חושב שהחמרה ביוקר המחיה אמורה לעזור לכלכלה כי כביכול האינפלציה הנמוכה פוגעת בפעילות הכלכלית. אבל אין בזה שום היגיון. מחירים נמוכים מקלים על הציבור הישראלי, מקלים גם על עסקים שיכולים למכור יותר ללקוחות שלהם ומורידים עלויות לכל הפעילים במשק.

החלשת המטבע אולי תעודד מעט את היצוא. אבל חוץ מהבעלים של חברות היצוא, לא ייהנו מכך רבים. הרי אפילו אלה שעובדים בחברות יצוא מקבלים משכורות בשקלים, וגם הם יראו את כוח הקנייה שלהם יורד. בסיכומו של דבר, כפי שקורה בימים אלה ביפן, התייקרות היבוא תדרדר את מאזן הסחר של מדינת ישראל ותפגע בחוסנו של המשק. האמת היא, שמאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל בירושלים, אבל משום מה הם נשארים בבית.

קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. הורדת הריבית אמורה לעזור לכלכלה ע"י כך שתהפוך הלוואות לזולות יותר. אבל מה שריבית אפסית עושה באמת, זה פשוט לעודד ספקולציה, לקיחת סיכונים מוגזמים, ובאופן כללי היא מוציאה את המשק משיווי משקל.

המעמד הבינוני לא יכול עוד להפקיד את כספו בחיסכון שמרני ובטוח בבנק. הרי הריבית שם אפסית. לכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים בועתיים תוך כדי לקיחת משכנתאות גבוהות. דבר נוסף שהריבית הנמוכה מעודדת היא צריכה מוגזמת. כלומר פשוט בזבוז כסף.

החיסכון הוא המכשיר העיקרי לבניית בסיס ההון שמשמש להשקעות בתעשייה. כאשר אנשים לא רואים טעם בחיסכון ומעדיפים לבזבז את הכסף על טיולים לחו"ל או כל צריכה מסוג אחר, הגמול הוא מאוד קצר טווח ונעלם במהירות. צמיחה כלכלית אמיתית מבוססת על השקעות הון, ובניית עסקים חדשים תוך התחשבות בשער ריבית ריאלי לטווח ארוך. ריבית אפס היא האויב הכי גדול של התנהגות שקולה כזו, היא מפרה את שיווי המשקל בין חיסכון לצריכה וכורה בור עמוק שאליו כלכלת ישראל הולכת ליפול.

בנק ישראל מודאג מההשפעות הכלכליות של "צוק איתן", ובצדק. אבל הפתרון הוא לא החמרה ביוקר המחיה ופגיעה במאגר החסכונות. הפתרון אמור להיות בצד של הממשלה. כלומר הורדת מסים שתעודד בניית עסקים חדשים, הפחתה של נטל הרגולציה שמשתק את המשק כבר כמה שנים, שחרור קרקעות ע"י המדינה, ביטול מכסים שיוריד משמעותית את יוקר המחיה ועוד כמה פעולות אחרות.

בינתיים אנחנו אמורים להאמין שאם האינפלציה תעלה, יוקר המחיה יעלה ונשלם יותר על מוצרי צריכה אז מצבנו ישתפר. בהצלחה.

המאמר פורסם בכלכליסט

הממשלה דוחפת אותנו בעקשנות לזרועות המיתון

לפי ההיגיון של האוצר, כשהכלכלה מתקרבת למיתון יש לייקר את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה ולגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל

על רקע הנתונים שפורסמו בתחילת השבוע השבוע על הירידה בצמיחה במשק ברבעון השני של 2014, התבשרנו גם כי שר האוצר יאיר לפיד מתכנן להעלות את המס על השימוש בפחם, כדי לסתום חלקית את בור הגירעון בתקציב הממשלה. קשה לדמיין צעד יותר הרסני לכלכלה וקשה לדמיין דרך יותר טובה להבטיח שהמדינה תיכנס למיתון. הממשלה עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא אמורה לעשות, ומה שהכי עצוב, שזה ממש לא מפתיע. 

תוכנית האוצר להעלות את המס על הפחם מתוכננת להגדיל את הכנסות המסים במיליארדי שקלים בשנים הקרובות. כמובן שהעלייה במס תגרום לעלייה בעלות האנרגיה, עלייה שעלולה לשחוק את התועלת שמשק האנרגיה היה אמור להפיק מתגליות הגז לחופי מדינת ישראל. כלומר הירידה בעלות האנרגיה שמגיעה בזכות הגז במאגר תמר עלולה להתבטל, או לפחות להישחק קשות, בגלל העלייה בעלות הפחם.

אם כך, מדינת ישראל מאמינה שכאשר הכלכלה מתקרבת למיתון, יש להעלות את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה, לגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל ולהעלות את יוקר המחיה. זה נשמע מגוחך, אבל האמת היא שמדיניות זו היא פועל יוצא הגיוני מהחשיבה הכלכלית ששולטת במדינת ישראל.

האוצר נתקל בבעיה. כאשר הצמיחה מאטה והשוק אולי אף גולש למיתון, המסים אינם יכולים לממן את תקציב הממשלה ונוצר גירעון, וככל שהצמיחה קטנה, כך הגירעון גדל. הפתרון של הממשלה הוא פתרון שמקדש את התקציב, ולעזאזל עם כל השאר. כלומר במקום להקטין את התקציב, האוצר עושה שמיניות באוויר כדי לשמר את גודלה של הממשלה, על חשבון התעשייה וציבור משלמי המסים.

ההיגיון הכלכלי מאחורי החשיבה הזו הוא שהצמיחה שמגיעה מהוצאות הממשלה היא שוות ערך לכל צמיחה אחרת. כלומר אסור לקצץ בתקציב הממשלה כי דווקא הקיצוץ הזה עלול להוריד את הפעילות הכלכלית ולדחוף את המשק למיתון. אך זוהי טעות כלכלית קשה שרודפת את מדינת ישראל מאז היווסדה. הרי הממשלה מתממנת דרך מסים והלוואות, כלומר כל גרוש שהממשלה מוציאה היא לוקחת בצורה זו או אחרת מהמגזר הפרטי. לטעון שבכך הממשלה תורמת לצמיחה זה כמו לטעון שהפרזיט מוצץ הדם תורם לבריאות הגוף המארח.

אילו לפחות היה אפשר לטעון שהממשלה מוציאה את הכסף יותר בחוכמה מאשר המגזר הפרטי, אבל מספיק לראות את המגזר הציבורי במדינה כדי להיגמל במהירות מרעיונות כאלה.

מה הפתרון?

מה שהממשלה צריכה לעשות זה משטר צנעאמיתי. צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי והורדת מסים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה במדיניות צנע, שזוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה. אך הצנע האירופי הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות. צנע בגרסה אירופית כולל העלאת מסים כדי להפחית גירעונות, ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה. התוצאה הברורה של המדיניות הזו היא העמקת הדשדוש בכלכלות המרכזיות באירופה, ואת הכישלון הזה מדינת ישראל מסתבר מעוניינת לחקות.

שלא יהיה ספק, משטר צנע אמיתי, כלומר קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, יביא להקטנת התוצר בטווח המיידי ולו בגלל האופן שבו התוצר נמדד. אבל צמיחה פרמננטית ארוכת טווח מגיעה רק מהתעשייה, מהיזמים ומהמגזר הפרטי. הממשלה צריכה להפסיק להפריע ולהפסיק לחמוס את המשאבים העומדים לטובת קטרי הצמיחה. יש לקצץ באגרסיביות בתקציב המדינה, להוריד מסים ולהפחית את הרגולציה. אם הממשלה לא רוצה להגיע לבחירות הקרובות על רקע מיתון קשה, היא צריכה לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלה ולטובת הציבור שאותו היא אמורה לשרת.

המאמר פורסם בכלכליסט.

השפעת המלחמה בעזה על כלכלת ישראל - ראיון בבלומברג 21 אוגוסט 2014

אנשי הרוח רוצים להקדיש 1% מהתקציב לתרבות. אני מציע 0% לתרבות

צריכה לא מביאה צמיחה, היזמים והמשקיעים הם מנוע הצמיחה האמיתי

מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה

פוליטיקאים אוהבים לטעון שמעמד הביניים הוא זה שאחראי על הצמיחה במדינה, שמעמד הביניים הוא המנוע העיקרי שדוחף את הכלכלה. כך לדוגמא אובמה, שלא מפסיק להלל את מעמד הביניים כמנוע הצמיחה של המשק האמריקאי וכך גם יאיר לפיד, שלדעתו הצמיחה בוקעת ממעמד הביניים. די ברור מדוע הפוליטיקאים מתחנפים לקבוצת האוכלוסייה החשובה ביותר מבחינת מספר הבוחרים. הבעיה היא שהם טועים. המעמד הבינוני אינו מנוע הצמיחה העיקרי בכלכלה.

נהוג לחשוב שמעמד הביניים הוא כל כך חשוב כי הרי ללא הקניות שלו, ללא הצריכה, לא הייתה פעילות כלכלית. אך זו ראייה שגויה. לפני שצרכן יכול לקנות מוצר כלשהו, שני דברים צריכים לקרות. ראשית, מישהו צריך לייצר את המוצר הזה, ושנית, מישהו צריך לשלם משכורת כדי שאפשר יהיה לממן את הקנייה.

לכן, מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים, אלה שמשקיעים בעסקים חדשים ומרחיבים עסקים קיימים. או במילים אחרות, מי שמניע את הכלכלה הוא זה שמשלם את המשכורת, לא זה שמקבל אותה. זה אולי לא נעים לשמוע ואולי זה מעצבן את מי שנהנה לשנוא את העשירים "הנצלנים", אך זו האמת.

כאשר יזם ממציא מוצר חדש – נניח אייפון, עליו להשקיע בפיתוח ובייצור המוצר. הוא זה שלוקח את הסיכון, והוא זה שעובד ימים כלילות כדי לממש את הרעיון שלו. אם המוצר מצליח, כי אז אותו יזם יתעשר ויעסיק יותר עובדים במפעל. ותוך כדי כך הוא גם ייתן עבודה לספקים שלו, ולקהילה כולה. התיאור הזה נכון גם לגבי יזם שבסך הכל פותח פיצוציה חדשה. והתיאור הזה נכון גם לגבי השקעה במפעל קיים, בהרחבה של פסי ייצור וכך הלאה. בעצם כל השקעה מוצלחת של הון בתנאי שוק חופשי יוצרת צמיחה.

כדאי לזכור כיצד כלכלה צומחת דווקא בימים אלה כאשר כיל מנסה לשכנע את ועדת שישינסקי לשנות את רוע הגזירה ולא למסות את רווחי החברה בשיעור 42%. כביכול, הקישור בין כיל הגדולה לבין היזם שלוקח סיכון, נראה מגוחך. אבל משפחת עופר היא יזמית ספנות, שלקחה את הסיכון שלה לפני חצי מאה, הצליחה, וכיום מנסה להרחיב את העסק הקיים שלה. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה.

ובחזרה לעניין הצמיחה הכלכלית. לכיל טיעונים שונים לגבי טעויות בחישובים של שיעור המס. אך הטענה שהועלתה מול הוועדה ושמעניינת אותנו במיוחד היא שבסך הכול, המשק הישראלי דווקא יפסיד מהגדלת המס על כיל. זאת מאחר שהמס יהפוך השקעות בארץ ללא כדאיות. ואכן, כיל כבר החלה להשקיע במכרה אשלג באתיופיה, במקום להשקיע בנגב. אתמול (יום ה') החברה הודיעה שהיא מבטלת השקעה של 750 מיליון דולר בארץ ובוחנת את ביטולה של השקעה נוספת בסך מיליארד דולר.

על פי חישוב של כלכלנים באוניברסיטת בן גוריון, ביטול השקעות מתוכננות של כיל בסך כולל של כ-1.75 מיליארד דולר יביא לאובדן בתוצר הלאומי של יותר מ-3.5 מיליארד ולפיטורים של אלפי עובדים. ההיגיון של החישוב הוא שכאשר כיל משקיעה, לא רק הספקים, הבנאים, והעובדים שלה נהנים אלא גם הספקים של הספקים. כלומר השקעה של כיל יוצרת אפקט דומינו חיובי שהשפעותיו ניכרות לאורכה ולרוחבה של הכלכלה הישראלית

.

הטעות של הפוליטיקאים היא שבהתלהבותם לרצות את קהל הבוחרים, הם פוגעים במטה לחמם של אלה שבשמם הם כביכול פועלים. הפוליטיקאים והבירוקרטים שכחו שכלכלה צומחת לא בזכות המסים שנלקחים ע"י הממשלה ולא בזכות המעמד הבינוני שכל כך עולץ בראותו את כיל תחת הגיליוטינה.

כלכלה צומחת בזכות השקעות של אנשי עסקים, ואלה אינם מטומטמים. מדינה שאינה ידידותית למשקיעים דינה להבריח אותם ולהיקלע לעליבות כלכלית. נקווה שציבור הבוחרים יתעשת לפני שרמת החיים שלנו תרד, וכל מה שיישאר לנו זה שמחה לאיד.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

מה יש לבנק ישראל נגד השקל החזק?

מחשש לפגיעה בייצוא רכש בנק ישראל 290 מיליון דולר בחודש שעבר כדי להחליש את השקל. אולם ההיסטוריה מוכיחה כי כל הניסיונות לעורר שגשוג על ידי הפחתה בערך המטבע הסתיימו בכישלון

חודש שעבר רכש בנק ישראל מטבע חוץ בסך 290 מיליון דולר, כחלק מתוכנית שנועדה לקזז את ההשפעה מהפקת הגז במאגר תמר על שער החליפין. מאז אפריל 2013 הגיעו כלל הרכישות בתוכנית זו ליותר מ-10 מיליארד דולר. אך ההיגיון שמנחה את בנק ישראל הוא מוטעה. בפועל, הבנק שולל מאזרחי ישראל חלק מהדיבידנד הכלכלי שאמור היה להגיע אלינו מהפקת הגז.

בזכות מאגר הגז תמר, מדינת ישראל מייבאת פחות גז, פחם ודלקים אחרים לייצור חשמל, כלומר צורכי היבוא של המדינה קטנים, המאזן המסחרי משתפר והשקל מתחזק. בעתיד, כאשר מאגר הגז לווייתן יתחיל לייצא, המאזן ישתפר אף יותר. אלא שבנק ישראל פוחד שהתחזקות השקל תפגע בייצוא ולכן הבנק קונה מט"ח כדי להחליש את השקל.

במילים אחרות, עודף הייצוא מחזק את השקל, ובנק ישראל פוחד שכתוצאה מכך הייצוא ירד. לכן הבנק מחליש את השקל כדי לעזור לייצוא, למרות שמלכתחילה הייצוא הוא זה שהעלה את השקל. ואם ההיגיון הזה נשמע עקום זה בגלל שהוא באמת עקום.

בנק ישראל וכלכלנים רבים יאמרו לכם שמאגר הגז הוא מעין פקטור חיצוני למשק הישראלי והתחזקות השקל פוגעת בסקטורים - כמו סקטור ההייטק, שלמדינת ישראל אסור לאבד. אך סקטור הגז הוא סקטור כמו כל סקטור אחר והדולרים שהוא מכניס למשק, לא שונים בצבעם מהדולרים שכל חברה אחרת מכניסה. אם לדוגמה יתמזל מזלה של חברת טבע ובדרך נס היא תגלה תרופה לטיפול בסרטן והתרופה הזו תייצר הכנסות במיליארדי דולרים, האם גם אז בנק ישראל יתעקש לקנות מט"ח במיליארדים כדי להגן על הדולר מההישג של טבע?

אמנם אפשר לחשוש שהייצוא של סקטורים מסוימים ירד בשל התחזקות השקל. אולם אם בשל ירידה זו בייצוא, המאזן המסחרי ייפגע, השקל יחלש והייצוא יתאושש שנית. זו דרכו הטבעית של השוק החופשי להגיע לשיווי משקל. הניסיון של ה"פוליטביורו הכלכלי", המתקרא במקומותינו בנק ישראל, לכוון את השוק והיומרה לדעת מה אמור להיות שערו של השקל הם מגוחכים.

  

מקריבים את רמת החיים על מזבח הדולר הקדוש

צריך גם לזכור שלשקל חזק יש יתרון מסוים מבחינת היצואנים כי הוא מוריד עלויות - של חומרי גלם, רכיבים מיובאים, אנרגיה ועבודה. ומבחינת הניסיון ההיסטורי העדויות הן חד-משמעיות. אין מדינה בהיסטוריה ששגשגה בזכות מטבע חלש. החל מזימבבואה ועד למדיניות האסונית של יפן בימינו, כל הניסיונות לעורר שגשוג על ידי הפחתה בערך המטבע הסתיימו בכישלון. מנגד, קשה להצביע על כלכלה ששגשגה לאורך זמן ללא מטבע חזק - גרמניה המערבית לפני נפילת החומה, יפן במשך עשורים, שווייץ ונורבגיה - כולן מדינות ששגשגו עם מטבע חזק.

בנק ישראל שולל מאיתנו את הפירות ממציאת מאגרי הגז. מדינת ישראל מייבאת נפט גולמי וכמעט את כל מוצרי הצריכה - מכוניות, ביגוד, מזון, ריהוט, אלקטרוניקה, תיירות חוץ ועוד. התחזקות השקל הופכת את כל המוצרים האלה לזולים יותר, מעלה את רמת החיים שלנו ומקלה על יוקר המחיה. בנק ישראל מונע את זה מאיתנו בכוח מדיניות שאינה עומדת לא במבחן ההיגיון ולא במבחן ההיסטוריה.

אם ממשלת ישראל באמת רוצה לעזור ליצואנים, אבל בלי לפגוע בשאר אזרחי ישראל, אין קל מכך. כל מה שצריך לעשות זה להקל ברגולציה ולהוריד מסי חברות. כך העלויות של היצואנים וכל החברות בארץ ירדו, והתחרותיות שלהם תעלה. הבעיה היא שהקלה ברגולציה פוגעת ביכולתם של הפוליטיקאים לחלק ג'ובים לחברים שלהם, והקלה במסי חברות אינה פופולרית בתקשורת. ולכן בנק ישראל ימשיך להקריב את רמת החיים שלנו על מזבח הדולר הקדוש.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

הרפובליקנים עוד יגרמו לנו להתגעגע לאובמה

המצב הכלכלי וההסתבכות של ארה"ב בסכסוכים מחוץ לגבולותיה מחזקים בקרב הרפובליקנים את הפלג הליברטריאני, התומך בחזרה למדיניות של אי-התערבות. אילו השלכות צפויות להיות על ישראל?

בקרב רבים נחשב ברק אובמה לנשיא עוין לישראל. הוא אף הואשם לאחרונה בצורה גלויה ברשת "פוקס ניוז" באנטישמיות. רבים גם מקווים שהנשיא הבא של ארצות הברית ייצא משורות המפלגה הרפובליקנית, שנחשבת לתומכת ישראל. אך אנחנו צריכים להיזהר ממה שאנחנו מבקשים. הכוחות העולים במפלגה הרפובליקנית עוד עלולים לעורר בנו געגועים לאובמה.

המצב הכלכלי וההסתבכות של ארצות הברית בסכסוכים מחוץ לגבולותיה מחזקים אצל הרפובליקנים את הפלג הליברטריאני, שבראשו עומד הסנאטור והמועמד לנשיאות 2016, ראנד פול. מה שמאפיין את הליברטריאנים היא האמונה בקפיטליזם קלאסי. כלומר האמונה שכוחות השוק החופשי, ולא הממשלה, הם שצריכים לשלוט בכלכלה. במובן זה, הליברטריאנים רוצים לחזור לשיטה הכלכלית שמשלה בארצות הברית עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושהפכה את אמריקה למעצמה הכלכלית התעשייתית הגדולה בעולם.

אם האמונה בשוק החופשי היתה המאפיין היחידי של הליברטריאנים האמריקאים, כי אז מבחינת ישראל היה אפשר להתברך בכוח פוליטי משמעותי שיכול לחסל את שיטת ה"מקורביזם" ולהחזיר את הקפיטליזם לקדמת הבמה בעולם המערבי. הבעיה מבחינתנו היא שהליברטריאנים גם תומכים בהפסקת מעורבותה של ארצות הברית בעולם החיצון ובקיצוץ מסיבי בתקציב הביטחון של ארצות הברית. למען האמת, אין מה לבוא אליהם בתלונות, ומנקודת מבטה של אמריקה זו עמדה די הגיונית.

שהרי חוץ מבזבוז אדיר של כספים והצתת גלים של עוינות, מה מקבלת ארצות הברית מתחיבת אפה לסכסוכים ברחבי העולם? הנקודה היא שישראל, שלא בטובתה או באשמתה, הפכה לסמל של מעורבות ארצות הברית והמשאבים הכלכליים והפוליטיים שהיא משקיעה ברחבי העולם. והכעס שהליברטריאנים חשים כלפי המעורבות הזו מוצא ביטוי בשנאה שחלקם חשים כלפי ישראל.

אני משתמש במילה "שנאה" בכוונה גמורה, שכן מי שנכנס לאתרים של ליברטריאנים ומקשיב לדמויות מפתח בתנועה הזו לא יכול שלא להבחין ברגשות אנטי-ישראליים קשים שרוחשים שם. למעשה, הרגשות הללו כה שליליים שאי אפשר שלא לחשוב שאצל חלק מהליברטריאנים, כמו אצל חוגי השמאל העולמי, השנאה לישראל היא מעין כסות לשנאת יהודים קלאסית.

בבחירות לקונגרס בנובמבר 2014 רצים מועמדים ליברטריאנים במספר שיא. הדבר מעיד על התחזקות מגמות קפיטליסטיות בארצות הברית, כשלעצמה תופעה חיובית ביותר. אולם אין להתעלם מכך שישראל עלולה לעמוד בפני תנועת מלקחיים עוינת.

לקראת מדיניות ניטרלית ואדישה

מצד אחד, המפלגה הדמוקרטית מקצינה שמאלה, כפי שנשיאותו של אובמה יכולה להעיד, ומי שעוקב אחרי השיח במפלגה הזו יכול להתרשם שהמגמות השליליות האלה ממשיכות. מצד שני, המפלגה הרפובליקנית הולכת ומתרחקת מהקו של בוש/רומני, שאפשר היה בצורה כללית לתאר אותו כפרו-ישראלי, ופונה לכיוונים עוינים.

במילים אחרות, מדינת ישראל חייבת להתאים את עצמה למצב חדש, שבו הספונסר הפוליטי הראשי שלה הופך להיות, אם לא ממש עוין, ליותר ניטרלי ואדיש. מה אנחנו יכולים לעשות?

נגד השנאה לישראל וליהודים שמגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אין מה לעשות. זוהי שנאה עמוקה ורחבה מדי. אולם השנאה שמגיעה מהצד הליברטריאני אולי ניתנת לטיפול. היא בוקעת רק מחלק מהתנועה הליברטריאנית ואינה אמורה להוות חלק אינהרנטי מאידיאולוגיה שדוגלת בחופש כלכלי וחברתי.

ייתכן שמדינת ישראל צריכה לקיים את ההבטחה הנושנה של נתניהו משנת 1996 ולוותר על הסיוע הכספי של ארצות הברית. הכסף הזה משמש ככלי ניגוח עיקרי בידי הליברטריאנים, ועדיף לישראל ליטול את היוזמה ולוותר עליו כמחווה של רצון טוב. בנוסף, מדינת ישראל צריכה להתחיל בדו-שיח אינטנסיבי עם אישים מהתנועה הזו. ביקורו של ראנד פול בארץ לפני כשנה וחצי עבר בקול ענות חלושה וזהו פספוס שאסור שיחזור על עצמו.

אך הדבר החשוב ביותר שעל מדינת ישראל לעשות הוא למצוא בעלי ברית חדשים. כך או אחרת, נראה שתור הזהב של יחסינו עם ארצות הברית הגיע לסיומו. הדבר הרע ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבור את הראש בחול.

המאמר פורסם בכלכליסט

המרד נגד הדולר האמריקאי תופס תאוצה, אך לא בישראל

לא רק בסין וברוסיה: הדולר מאבד פופולריות גם במדינות מערביות, אך לפחות בינתיים ישראל לחלוטין מתעלמת מהתהליך הדרמטי הזה

המרד נגד הדולר האמריקאי, בהנהגת סין ורוסיה, מתרחב למדינות מערביות. אך לפחות בינתיים ישראל לחלוטין מתעלמת מהתהליך הדרמטי הזה, על השלכותיו הכלכליות והגיאו-פוליטיות. נקווה שלא נהיה מהמדינות האחרונות להתעורר למציאות של העולם החדש.

לפני עשרות שנים ארה"ב הייתה המעצמה הכלכלית העשירה בעולם. היה לה את העודף המסחרי הגדול ביותר, והיא הייתה האומה המלווה הגדולה ביותר. ההישגים האלה הפכו את הדולר למטבע הרזרבה העולמי, כלומר מטבע שמוחזק ע"י בנקים מרכזיים ברחבי העולם ושמשמש כמטבע התפעולי לעסקאות בינלאומיות, גם כאלה שארה"ב כלל איננה מעורבת בהן.

גם בארץ, אולי בגלל התלות הפוליטית שלנו, יש התעלמות מוחלטת מהעובדות: תוך עשורים ספורים ארה"ב הפכה למדינה עם החוב הגדול בעולם, עם הגירעון המסחרי הגדול ביותר ועם גירעונות תקציביים כרונים. רבים מצביעים על צבאה האדיר של ארה"ב כסימן לדומיננטיות שלה. אולם יש להזכיר שכלכלת ארה"ב אינה מסוגלת לממן את הצבא הזה. בפועל, הדפסות כספים והלוואות מסין, יפן ומדינות אחרות הם אלה שמממנים את הצבא. הזהו סימן לעוצמה?

הדבר היחידי כיום שמאפשר לאמריקאים ליהנות מרמת חיים גבוהה הוא מעמד הדולר, שטרם התאים את עצמו למצב הכלכלה. הדולר נשאר מטבע הרזרבה העולמי ושותפות הסחר של ארה"ב עדיין מוכנות למכור לה מוצרים תמורת דולרים מודפסים. אלא שלא לעולם חוסן. מעמד הדולר בסופו של דבר יתאים את עצמו למצבה של הכלכלה, אם כי לא ברור אם מדובר בתהליך של חודשים או שנים.

מצב העניינים הזו אמור היה להכתיב לארה"ב מדיניות זהירה בכל הקשור לשותפות הסחר שלה. הבעיה היא שארה"ב ממשיכה לנהוג כאילו היא מעצמה כלכלית אמיתית ולא בלון של אויר חם שרק מחכה לסיכה שתפוצץ אותו.

כלכלנים אמריקאים מפוכחים הזהירו עם תחילת ההסתבכות באוקראינה שארה"ב דוחפת את רוסיה לברית אסטרטגית עם סין. ואכן, זמן קצר לאחר שארה"ב העמיקה את ההתערבות הבוטה שלה בחצר האחורית של רוסיה, חתמה זו הסכם אנרגיה היסטורי עם סין, כאשר התשלומים יבוצעו עם המטבעות הלאומיים של שתי המדינות.

אולם זוהי רק חולייה אחת במערך העולמי שנוצר נגד הדולר. יש שמועות בלתי פוסקות בשנים האחרונות על כך שסין קונה כמויות ענק של זהב כדי לבנאם את המטבע שלה. בשנה האחרונה נראה שתהליך הדה-דולריזציה מאיץ עם חתימה של הסכמי סחר בילטראליים בין סין לבין מדינות כמו גרמניה, בריטניה, דרום קוריאה, ברזיל, ואולי גם הודו. הסכמים שמטרתם לייתר את הדולר בעסקאות סחר.

לאחרונה ארה"ב הגדישה את הסאה גם עם שותפות מערביות. קנס של 9 מיליארד דולר שארה"ב הטילה על הבנק הצרפתי BNP Paribas סחט הצהרות נזעמות מראשי התעשייה בצרפת שכנראה מואסים בתלות שלהם בדולר האמריקאי. שר האוצר הצרפתי טען שלא ברור מדוע אירופה משתמשת בדולר לעסקאות בתוך אירופה ומנכ"ל חברת האנרגיה הענקית, טוטאל, טען שלא ברור מדוע עסקאות נפט נעשות תוך שימוש בדולר ולא ביורו (שאגב עלה ב-11% לעומת הדולר בשנתיים האחרונות).

וארה"ב לא מרפה. מעבר לשערוריות הריגול שמעיבות על יחסי ארה"ב-גרמניה, ייתכן שהשלטון האמריקאי מפנה את תשומת הלב הרגולטורית/קונסת שלו מצרפת לגרמניה, וספציפית, לשני הבנקים המסחריים קומרצבנק, ודויטשה בנק. ארה"ב נראית כאילו היא ממש בעיצומו של מסע עיקש לירות לעצמה בראש.

מה יחליף את הדולר כמטבע רזרבה? ייתכן שסל מטבעות עולמי, אולי שילוב של כמה מטבעות והמתכות המוניטאריות זהב וכסף. זוהי שאלה פתוחה, בין היתר בגלל שגם מצבה הכלכלי של סין אינו אידיאלי, שלא לדבר על מצבה של אירופה. אך ברור שהתוצאה תהיה צניחה ברמת החיים האמריקאית וצניחה במעמדה העולמי של ארה"ב. מדינת ישראל, שנשענת על ארה"ב כתמוכה פוליטית וכלכלית, עלולה להיקלע למצב ביש אם לא תמצא לה בעלות ברית מוצקות יותר, ויפה שעה אחת קודם.

המאמר פורסם בכלכליסט

רוצים שוויון? לכו לצפון קוריאה

אי שוויון בתנאי תחרות חופשית זה דבר מצוין; הזעם הציבורי לא צריך להתמקד באי השוויון כשלעצמו אלא בשלטון שמיטיב עם מיעוט קטן על חשבון כלל המשק

המלחמה באי שוויון הפכה לנושא הפופולרי ביותר בשיח הכלכלי-חברתי. הפער בין המאיון העליון לציבור הכללי נחשב כיום לבעיה הגדולה ביותר בחברה שלנו ובעולם המערבי בכלל.

אבל האם אי שוויון הוא באמת דבר רע כל כך?

השאלה היא איך אי השוויון נוצר. למשל, הבעלים של מונופול המלט נשר מתעשר כי המדינה מגבילה יבוא של מלט מחו"ל וכך מונעת כניסה של מתחרים לשוק בארץ. כלומר, בתהליך ההתעשרות שלו, המונופול לא באמת מיטיב עם החברה הישראלית - הוא מתעשר על חשבוננו כי הוא יכול לגבות מחירים גבוהים ולא תחרותיים. קבלנים לא באמת קונים ממנו מלט מרצונם החופשי, הוא מונופול אז אין להם ברירה. כך נוצר אי שוויון פוגעני ולא מוסרי.

אבל בואו ניקח דוגמה הפוכה. היזם של GetTaxi התעשר כי המציא שיטה חדשה שמקלה עלינו להזמין מוניות, חוסכת לנו זמן ומורידה את רמת העצבים שכרוכה במוניות רגילות. כלומר GetTaxi מעלה לנו את איכות החיים. כך קפטיליזם עובד - בתנאי תחרות חופשית, ללא התערבות המדינה, הדרך היחידה להתעשר היא לספק מוצר שאנשים קונים מרצונם החופשי.

אבל היזם של GetTaxi לא רק מספק לנו מוצר שאנחנו קונים בשמחה, הוא גם הגדיל את רמת אי השוויון בישראל. ללקוחות שלו קצת יותר טוב בחיים, אבל היזם של חברת המוניות הפך למיליונר. לכן, מבחינה סטטיסטית טהורה, אפשר לטעון שיש יותר אי שוויון בארץ. השאלה היא: אז מה? אז מה אם אי השוויון גדל?

הרי מצבנו השתפר, מה אכפת לנו שמי ששיפר את מצבנו הפך למיליונר? אם כל מה שמטריד אותנו זה שהיזם יותר עשיר מאיתנו אז מה שמנחה אותנו זה לא צדק ולא כלכלה, אלא פשוט קנאה. את הקנאה הזו אפשר להשביע ע"י מיסוי, כלומר אפשר למסות את היזם וכך לשלול ממנו את פירות ההצלחה שלו. אבל שלא נשלה את עצמנו, אין לזה שום קשר לצדק, זו קנאה. ובסופו של דבר, מיסוי שנועד להשביע את ההמון, ייפגע בנו כי מיסוי ששודד מהיזמים את פרי ההצלחה שלהם מוריד מהמוטיבציה לסכן הון ולהשקיע.

לכן רצון עיוור לצמצם אי שוויון מפספס את כל העניין.

הזעם הציבורי לא צריך להתמקד באי השוויון כשלעצמו אלא בשלטון שמיטיב עם מיעוט קטן על חשבון כלל המשק. יש לחסל את כל ההגנות הממשלתיות, המכסים, הסובסידיות, ההתערבות הממשלתית, והמסים הגבוהים. המדינה צריכה להפסיק לעשות מניפולציות בשערי הריבית, מה שמלבה את מחירי הנדל"ן ומעלה את יוקר המחיה.

במלים אחרות, צריך לחסל את המקורביזם ולחזק את התחרות החופשית. בתנאי תחרות חופשית, בתנאי קפיטליזם, אי השוויון לא ימוגר אבל רמת החיים של כולנו תעלה. העשירים יתעשרו בצדק בגלל יוזמות מוצלחות, השקעות חכמות והאומץ לקחת סיכונים. לא בגלל קשרים עם פוליטיקאים.

מי שזה לא מספיק לו ורוצה שכולם יהיו שווים ויהי מה, שייסע לצפון קוריאה, המדינה השוויונית ביותר בעולם.

המאמר פורסם בכלכליסט

מה יקרה כש"הפראיירים" יפסיקו לקנות דולרים?

מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר ועשרות מיליוני נתמכי סעד, אבל המצב יכול להיות אפילו יותר גרוע

וורן באפט נשאל בראיון לפני כמה שבועות האם לדעתו ארה"ב צריכה לייצא נפט או לשמור את הנפט לעצמה. התשובה שלו מבהירה בכמה מלים מה מקור כוחה של ארה"ב וגם מקור חולשתה. באפט ענה שלדעתו עדיף שארה"ב לא תייצא נפט, כי נפט זה דבר בעל ערך. במקום לייצא את הנפט שלה, באפט מציע שארה"ב תמשיך לייבא נפט ולשלם תמורתו בפיסות נייר. למה הכוונה?

ניקח לדוגמא את מדינת ישראל: כדי לייבא מכוניות, אלקטרוניקה, נפט גולמי ושאר מוצרים ושירותים, אנחנו צריכים מטבע חוץ - יורו, דולרים, יינים. וזאת מאחר ששותפות הסחר שלנו אינן מעוניינות לקבל שקלים כתשלום. בשביל להשיג מטבע חוץ (כדי לשלם עבור הייבוא) אנחנו צריכים לייצא - תרופות של טבע, אשלג מכיל, נשק מאלביט, למכור סטרט-אפים וכך הלאה. הנקודה החשובה, שיש להפנים אותה, היא שהיצוא שלנו מממן את היבוא שלנו. זהו למעשה תפקידו של סקטור היצואנים ברוב מדינות העולם - כלי למימון היבוא.

ארה"ב לעומת זאת פועלת בצורה שונה. אמריקה החלה לרשום גירעונות במאזן המסחרי (יצוא פחות יבוא) בשנות ה-70 ואלה התחילו לתפוח בצורה דרמטית בשנים האחרונות. בשנת 2013, ארה"ב רשמה גרעון עצום של 476 מיליארד דולר, סכום מעט נמוך מהעודפים של שתי היצואניות הגדולות בעולם - סין וגרמניה, ביחד. אם כך, כיצד האמריקאים מצליחים לאורך שנים לממן את הייבוא העצום שלהם ללא ייצוא מקביל? כיצד הם משיגים את המט"ח הדרוש למימון הייבוא?

התשובה היא כמובן שארה"ב אינה צריכה מט"ח. הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, כלומר מרבית הבנקים המרכזיים בעולם מחזיקים חלק נכבד מהרזרבות של המדינות שלהם בדולרים. בנוסף, מרבית העסקאות הבינלאומיות, גם אלה שארה"ב אינה מעורבת בהם - נניח בין בריטניה לברזיל, נעשות בדולרים. ומאחר שהדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, שותפות הסחר של ארה"ב מוכנות לקבל תשלום עבור המוצרים שלהם בדולרים ומוכנות להלוות כספים בריבית נמוכה מאוד לממשלת ארה"ב.

הדולר הגיע למעמדו הנכסף לאחר עשורים רבים שבהם ארה"ב הייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, המלווה הגדולה בעולם, עם העודף המסחרי הגדול ביותר. כאמור, הדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה הבינלאומי, אך ארה"ב היא צל חיוור של העבר. מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר, עם עשרות מיליוני נתמכי סעד ועם תשתית יצרנית הרוסה.

ממשלת ארה"ב יכולה בתיאוריה לפצוח בתהליכים שיחזירו את כלכלת ארה"ב לתהילת העבר. תהליכים כאלה חייבים לכלול קיצוץ אגרסיבי מאוד של הוצאות הממשלה, העלאת ריבית שתאושש את בסיס החסכונות של הציבור ודה-רגולציה מאסיבית. אלה צעדים מכאיבים בטווח הקצר ואין להם תמיכה פוליטית וציבורית מינימאלית בארה"ב (או באירופה או בישראל).

ובחזרה לעצה של באפט לממשלת ארה"ב – המשיכו להדפיס דולרים ושילחו אותם לשותפות הסחר הפראייריות שלנו, שיישלחו לנו תמורת חתיכות הנייר האלה מוצרים אמיתיים בעלי ערך. מבחינה פוליטית ברור שזהו הנתיב הקל – אחרי הכול, מי רוצה לעבוד קשה אם הפראיירים מעבר לים ממשיכים לרצות דולרים.

אך לעצה של באפט יש חיסרון ברור, שכן ככל שהתהליך הזה נמשך, החוב של ארה"ב הולך ומעמיק, התשתית הכלכלית ממשיכה להיהרס וכמויות הדולרים עולות בהתמדה. ובינתיים יש סימנים המעידים ששותפות הסחר הגדולות של ארה"ב במפרץ הפרסי ובמזרח הרחוק מתכוננות ליום שאחרי – הן עושות מאמצים כבירים לגוון את הרזרבות שלהם ע" החלפת דולרים בנכסים אחרים, בין היתר בזהב. בנוסף, סין מנסה לבנאם (להעביר לשליטה בינלאומית) את המטבע שלה מתוך מטרה מוצהרת לשנות את הנוף המוניטארי העולמי.

ביום הדין, כאשר הפער בין מעמדו של הדולר לבין מצבה האמיתי של כלכלת ארה"ב ייסגר, החגיגה תגיע אל סיומה. הקטליזטור יכול להיות הרחבה מוניטארית חדשה, נתוני צמיחה מאכזבים או כל אירוע שלילי אחר. מה שבטוח זה שסגירת הפער היא בלתי נמנעת והיא תביא להתמוטטות הדולר ולהתמוטטות ברמת החיים של האמריקאים. או אז בנקים מרכזיים, שיישארו אז תקועים עם רזרבות ענק בדולרים שחוטים, יצטרכו לתת הסברים.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

וורן באפט מגלה את סוד כוחה של ארה"ב

אי שוויון בתחרות חופשית זה דבר טוב. רוצים שוויון? לכו לצפון קוריאה

טירוף מערכות בבנק המרכזי האירופי

הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה של הבנק המרכזי בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור

תפקידו המסורתי של בנק מרכזי הוא להגן על כוח הקנייה של המטבע של המדינה, כלומר למנוע אינפלציה. ההודעה היום של הבנק המרכזי האירופי על הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה האולטימטיבית של הבנק בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור ביבשת.

הבנק המרכזי האירופי מנסה ע"י הורדת הרבית להתמודד עם סכנת הדפלציה (ירידה במחירים) שמרחפת על כלכלת אירופה. הבנק חושש שהדפלציה גורמת למיתון, גורמת לצרכנים לדחות קניות ועלולה להאיץ את התהליכים השליליים שמתחוללים ביבשת.

אך אלה הן שטויות מהתחלה עד הסוף. כאשר הבנק המרכזי טוען שהדפלציה גורמת למיתון, הוא מבלבל בין תוצאה וסיבה. המיתון הוא זה שגורם לירידה בביקושים ולכן מביא לירידה במחירים. אולם הירידה הזו לא רק שהיא כשלעצמה אינה פוגעת בכלכלה, היא למעשה עוזרת לצרכנים כי היא מורידה את יוקר המחיה בסביבה כלכלית קשה ובתנאי אבטלה גבוהים. כך, כאשר השלטון האירופי נלחם בירידת המחירים הוא שולל מאזרחי אירופה את המזור היחידי שיש להם.

הבנק המרכזי גם אינו מבין שירידת מחירים לא רק שאינה גורמת לצרכנים לדחות קניות, היא למעשה מגבירה ביקושים. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על מוצרי אלקטרוניקה, שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין שדפלציה בעצם מגבירה קניות ומעודדת פעילות צרכנית.

אך הנקודה הבעייתית ביותר בהתרכזות של האירופאים בריביות ובמניפולציה במטבע היא שהם נמנעים מהתמודדות עם בעיותיה האמיתיות והמבניות של הכלכלה האירופית. מעניין, אגב, שבקבירת הראש בחול הם אינם שונים מהשלטונות הישראלי והאמריקאי.

הבעיות האמיתיות של אירופה (ושל ישראל ושל ארה"ב) הן מסים גבוהים, ממשלות ענק, ניהול מרכזי של הכלכלה וחוקי עבודה נוקשים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה מדיניות צנע, שנועדה להתמודד חלקית עם הבעיות האלה. מדיניות זו זוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה, אך הצנע האירופי כמעט הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות.

צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי ולבסוף הורדת מסים. צנע בגרסה אירופית היה שונה מאוד – העלאת מסים כדי להפחית גירעונות ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה – צנע בגרסת הגשש החיוור. כך הפוליטיקאים האירופאים יכולים לטעון שהם נקטו צעדי צנע, הצנע נכשל ואפשר לחזור למדיניות מוניטארית מרחיבה.

בכל אופן, הורדת הריבית לא באמת תעזור לכלכלת אירופה. ריבית אפסית הופכת חסכונות שמרניים בבנק, אבן פינה של המעמד הבינוני, לחסרי ערך. אובדן האופציה השמרנית הזו דוחפת חוסכים לזרועותיה של הספקולציה, באשר היא תהיה. בין אם מדובר ברכישת דירות במחיר בועתי, או השקעות מסוכנות אחרות. שחיקת ערך המטבע פוגעת גם ואולי בעיקר בפנסיונרים, אנשים שחיים על קצבה קבועה. עניי היבשת בוודאי נפגעים בשל הרגישות שלהם ליוקר המחיה.

מי שכן נהנה משחיקת היורו והריבית האפסית הם המגזר הפיננסי החזק באירופה שמבחינתו ריבית נמוכה הוא כמו חמצן לנשימה. גם היצואנים ירוויחו משחיקת המטבע שתוזיל את המוצרים שלהם בעיני הלקוחות מחוץ לאירופה. מי יפסיד? כל השאר.

על רקע ההתנהלות של שלטונות הגוש האירופי לא קשה להבין את עליית כוחן של המפלגות האנטי-אירופיות בבחירות האחרונות. אפשר להתנחם לפחות שככל ששלטונות אירופה יענו את אזרחיהם בשוטים ובעקרבים, כך התפרקות הגוש והתנערות היבשת מהנוגשים הפיננסיים האלה תבוא מהר יותר.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

למה אין פוליטיקאים קפיטליסטים? לאיפה נעלמו הכלכלנים שמאמינים בקפיטליזם?

דחליל הדיפלציה מגיע לישראל

על אף שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה

מדיניות הריבית הנמוכה של בנק ישראל גורמת לכלכלה נזק נרחב. הריבית הנמוכה שופכת דלק על מדורת הנדל"ן, גוזלת מהציבור את הביטחון שבחסכון בנקאי רגיל, דוחפת ללקיחת סיכונים ותורמת ליוקר המחיה.

והנה, לאחרונה גוברים הקולות להורדת רבית נוספת כדי להתמודד עם סכנת הדפלציה. בדפלציה הכוונה פשוט לירידה ברמת המחירים בשוק. אם כך, מדוע דיפלציה נתפסת כסיכון שיש להילחם נגדו? האם ירידה ברמת המחירים הכללית אינה תופעה חיובית שתוריד את יוקר המחיה?

הטענה העיקרית של הפוחדים מירידה במחירים היא שיש למנוע סחרור דפלציוני. כלומר מאחר שצרכנים חושבים שהמחירים ירדו בחצי אחוז או אחוז תוך שנה, הם יידחו את הקניות שלהם לשנה הבאה, וכך הביקוש ירד, לכן המחירים ירדו אף יותר, הצרכנים ימשיכו לדחות קניות וכך ניכנס לסחרור שיוביל למיתון.

אך כמובן שאלה שטויות. אין מוצר או שירות שצרכן נורמלי יידחה את הקנייה שלו בשנה כדי להרוויח חצי אחוז או אחוז. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על טלוויזיות וטלפונים סלולאריים שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין את האווילות בטענה. למעשה, האמת בדיוק הפוכה, ככל שמחירם של מוצרים עולה, כך הביקוש להם יורד, ככל שמחירם יורד, כך הביקוש להם עולה.

טיעון נוסף נגד הדפלציה היא שהיא מקשה על בעלי חוב. למשל בעל עסק שלקח הלוואה ומחזיר אותה מההכנסות שהוא מייצר מהעסק שלו, נתקל בבעיה כי ככל שההכנסות יורדות, כך קשה יותר להחזיר את ההלוואה. הטיעון הזה מפספס את הצד השני של המטבע. אינפלציה מקשה דווקא על זה שנתן את ההלוואה כי היא שוחקת את ערך הכסף. כלומר את אלה שרוצים להילחם בדפלציה ולעודד אינפלציה צריך לשאול מדוע לוקח ההלוואה יותר חשוב מזה שנתן אותה? הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהמחירים היורדים יכולים לתרום להצלחת בעל העסק כי הביקוש למוצרים שלו גדל, ובנוסף, העלויות שלו גם הן יורדות, ביחד עם רמת המחירים הכללית במשק.

האמת היא שדפלציה - ירידת מחירים כללית במשק, היא תופעה מבורכת שמקלה על יוקר המחיה, מעלה את רמת החיים, והיא תופעה אופיינית לשגשוג כלכלי, לחדשנות ולהשקעות מוצלחות. ירידת מחירים היא ברכה עצומה במיוחד לחוסכים, לפנסיונרים שחיים על קצבה קבועה ולעשירונים התחתונים.

למרות שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה. זאת מאחר שדפלציה היא תופעה שמאוד נעים להילחם בה. רבית נמוכה, שהיא כלי במלחמה בדפלציה, אמנם פוגעת בציבור הרחב אך היא מאפשרת לממשלה ללוות כספים בעלות נמוכה, להגדיל את הגרעון התקציבי ולחלק כספים למגזרים המקורבים לפוליטיקאים.

לעומת זאת, אינפלציה היא תופעה שהמדינה שונאת להילחם בה. העלאת הריבית, הכלי העיקרי למלחמה באינפלציה, תחזק את המטבע המקומי, תוריד את יוקר המחיה ותאפשר לציבור החוסכים לחזור לביטחון שבפיקדונות בנקאיים. אך מנגד, לממשלה יהיה הרבה יותר קשה לקחת הלוואות, לממן גירעונות וכך יכולת הפוליטיקאים לתגמל את המקורבים להם תיפגע.

בנק ישראל צריך להעלות את הריבית כדי להציל את החוסכים ולכבות את המדורות הספקולטיביות במשק. אולם אין סיכוי שהבנק יעשה צעד שהוא כה מנוגד לאינטרס של הפוליטיקאים. נקווה לפחות שבנק ישראל לא ישתמש בדחליל הדיפלציה כתירוץ להורדת רבית נוספת שתרמוס את התקווה הקטנה שיש לנו להקלה ביוקר המחיה.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט