רוצים שוויון? לכו לצפון קוריאה

אי שוויון בתנאי תחרות חופשית זה דבר מצוין; הזעם הציבורי לא צריך להתמקד באי השוויון כשלעצמו אלא בשלטון שמיטיב עם מיעוט קטן על חשבון כלל המשק

המלחמה באי שוויון הפכה לנושא הפופולרי ביותר בשיח הכלכלי-חברתי. הפער בין המאיון העליון לציבור הכללי נחשב כיום לבעיה הגדולה ביותר בחברה שלנו ובעולם המערבי בכלל.

אבל האם אי שוויון הוא באמת דבר רע כל כך?

השאלה היא איך אי השוויון נוצר. למשל, הבעלים של מונופול המלט נשר מתעשר כי המדינה מגבילה יבוא של מלט מחו"ל וכך מונעת כניסה של מתחרים לשוק בארץ. כלומר, בתהליך ההתעשרות שלו, המונופול לא באמת מיטיב עם החברה הישראלית - הוא מתעשר על חשבוננו כי הוא יכול לגבות מחירים גבוהים ולא תחרותיים. קבלנים לא באמת קונים ממנו מלט מרצונם החופשי, הוא מונופול אז אין להם ברירה. כך נוצר אי שוויון פוגעני ולא מוסרי.

אבל בואו ניקח דוגמה הפוכה. היזם של GetTaxi התעשר כי המציא שיטה חדשה שמקלה עלינו להזמין מוניות, חוסכת לנו זמן ומורידה את רמת העצבים שכרוכה במוניות רגילות. כלומר GetTaxi מעלה לנו את איכות החיים. כך קפטיליזם עובד - בתנאי תחרות חופשית, ללא התערבות המדינה, הדרך היחידה להתעשר היא לספק מוצר שאנשים קונים מרצונם החופשי.

אבל היזם של GetTaxi לא רק מספק לנו מוצר שאנחנו קונים בשמחה, הוא גם הגדיל את רמת אי השוויון בישראל. ללקוחות שלו קצת יותר טוב בחיים, אבל היזם של חברת המוניות הפך למיליונר. לכן, מבחינה סטטיסטית טהורה, אפשר לטעון שיש יותר אי שוויון בארץ. השאלה היא: אז מה? אז מה אם אי השוויון גדל?

הרי מצבנו השתפר, מה אכפת לנו שמי ששיפר את מצבנו הפך למיליונר? אם כל מה שמטריד אותנו זה שהיזם יותר עשיר מאיתנו אז מה שמנחה אותנו זה לא צדק ולא כלכלה, אלא פשוט קנאה. את הקנאה הזו אפשר להשביע ע"י מיסוי, כלומר אפשר למסות את היזם וכך לשלול ממנו את פירות ההצלחה שלו. אבל שלא נשלה את עצמנו, אין לזה שום קשר לצדק, זו קנאה. ובסופו של דבר, מיסוי שנועד להשביע את ההמון, ייפגע בנו כי מיסוי ששודד מהיזמים את פרי ההצלחה שלהם מוריד מהמוטיבציה לסכן הון ולהשקיע.

לכן רצון עיוור לצמצם אי שוויון מפספס את כל העניין.

הזעם הציבורי לא צריך להתמקד באי השוויון כשלעצמו אלא בשלטון שמיטיב עם מיעוט קטן על חשבון כלל המשק. יש לחסל את כל ההגנות הממשלתיות, המכסים, הסובסידיות, ההתערבות הממשלתית, והמסים הגבוהים. המדינה צריכה להפסיק לעשות מניפולציות בשערי הריבית, מה שמלבה את מחירי הנדל"ן ומעלה את יוקר המחיה.

במלים אחרות, צריך לחסל את המקורביזם ולחזק את התחרות החופשית. בתנאי תחרות חופשית, בתנאי קפיטליזם, אי השוויון לא ימוגר אבל רמת החיים של כולנו תעלה. העשירים יתעשרו בצדק בגלל יוזמות מוצלחות, השקעות חכמות והאומץ לקחת סיכונים. לא בגלל קשרים עם פוליטיקאים.

מי שזה לא מספיק לו ורוצה שכולם יהיו שווים ויהי מה, שייסע לצפון קוריאה, המדינה השוויונית ביותר בעולם.

המאמר פורסם בכלכליסט

מה יקרה כש"הפראיירים" יפסיקו לקנות דולרים?

מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר ועשרות מיליוני נתמכי סעד, אבל המצב יכול להיות אפילו יותר גרוע

וורן באפט נשאל בראיון לפני כמה שבועות האם לדעתו ארה"ב צריכה לייצא נפט או לשמור את הנפט לעצמה. התשובה שלו מבהירה בכמה מלים מה מקור כוחה של ארה"ב וגם מקור חולשתה. באפט ענה שלדעתו עדיף שארה"ב לא תייצא נפט, כי נפט זה דבר בעל ערך. במקום לייצא את הנפט שלה, באפט מציע שארה"ב תמשיך לייבא נפט ולשלם תמורתו בפיסות נייר. למה הכוונה?

ניקח לדוגמא את מדינת ישראל: כדי לייבא מכוניות, אלקטרוניקה, נפט גולמי ושאר מוצרים ושירותים, אנחנו צריכים מטבע חוץ - יורו, דולרים, יינים. וזאת מאחר ששותפות הסחר שלנו אינן מעוניינות לקבל שקלים כתשלום. בשביל להשיג מטבע חוץ (כדי לשלם עבור הייבוא) אנחנו צריכים לייצא - תרופות של טבע, אשלג מכיל, נשק מאלביט, למכור סטרט-אפים וכך הלאה. הנקודה החשובה, שיש להפנים אותה, היא שהיצוא שלנו מממן את היבוא שלנו. זהו למעשה תפקידו של סקטור היצואנים ברוב מדינות העולם - כלי למימון היבוא.

ארה"ב לעומת זאת פועלת בצורה שונה. אמריקה החלה לרשום גירעונות במאזן המסחרי (יצוא פחות יבוא) בשנות ה-70 ואלה התחילו לתפוח בצורה דרמטית בשנים האחרונות. בשנת 2013, ארה"ב רשמה גרעון עצום של 476 מיליארד דולר, סכום מעט נמוך מהעודפים של שתי היצואניות הגדולות בעולם - סין וגרמניה, ביחד. אם כך, כיצד האמריקאים מצליחים לאורך שנים לממן את הייבוא העצום שלהם ללא ייצוא מקביל? כיצד הם משיגים את המט"ח הדרוש למימון הייבוא?

התשובה היא כמובן שארה"ב אינה צריכה מט"ח. הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, כלומר מרבית הבנקים המרכזיים בעולם מחזיקים חלק נכבד מהרזרבות של המדינות שלהם בדולרים. בנוסף, מרבית העסקאות הבינלאומיות, גם אלה שארה"ב אינה מעורבת בהם - נניח בין בריטניה לברזיל, נעשות בדולרים. ומאחר שהדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, שותפות הסחר של ארה"ב מוכנות לקבל תשלום עבור המוצרים שלהם בדולרים ומוכנות להלוות כספים בריבית נמוכה מאוד לממשלת ארה"ב.

הדולר הגיע למעמדו הנכסף לאחר עשורים רבים שבהם ארה"ב הייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, המלווה הגדולה בעולם, עם העודף המסחרי הגדול ביותר. כאמור, הדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה הבינלאומי, אך ארה"ב היא צל חיוור של העבר. מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר, עם עשרות מיליוני נתמכי סעד ועם תשתית יצרנית הרוסה.

ממשלת ארה"ב יכולה בתיאוריה לפצוח בתהליכים שיחזירו את כלכלת ארה"ב לתהילת העבר. תהליכים כאלה חייבים לכלול קיצוץ אגרסיבי מאוד של הוצאות הממשלה, העלאת ריבית שתאושש את בסיס החסכונות של הציבור ודה-רגולציה מאסיבית. אלה צעדים מכאיבים בטווח הקצר ואין להם תמיכה פוליטית וציבורית מינימאלית בארה"ב (או באירופה או בישראל).

ובחזרה לעצה של באפט לממשלת ארה"ב – המשיכו להדפיס דולרים ושילחו אותם לשותפות הסחר הפראייריות שלנו, שיישלחו לנו תמורת חתיכות הנייר האלה מוצרים אמיתיים בעלי ערך. מבחינה פוליטית ברור שזהו הנתיב הקל – אחרי הכול, מי רוצה לעבוד קשה אם הפראיירים מעבר לים ממשיכים לרצות דולרים.

אך לעצה של באפט יש חיסרון ברור, שכן ככל שהתהליך הזה נמשך, החוב של ארה"ב הולך ומעמיק, התשתית הכלכלית ממשיכה להיהרס וכמויות הדולרים עולות בהתמדה. ובינתיים יש סימנים המעידים ששותפות הסחר הגדולות של ארה"ב במפרץ הפרסי ובמזרח הרחוק מתכוננות ליום שאחרי – הן עושות מאמצים כבירים לגוון את הרזרבות שלהם ע" החלפת דולרים בנכסים אחרים, בין היתר בזהב. בנוסף, סין מנסה לבנאם (להעביר לשליטה בינלאומית) את המטבע שלה מתוך מטרה מוצהרת לשנות את הנוף המוניטארי העולמי.

ביום הדין, כאשר הפער בין מעמדו של הדולר לבין מצבה האמיתי של כלכלת ארה"ב ייסגר, החגיגה תגיע אל סיומה. הקטליזטור יכול להיות הרחבה מוניטארית חדשה, נתוני צמיחה מאכזבים או כל אירוע שלילי אחר. מה שבטוח זה שסגירת הפער היא בלתי נמנעת והיא תביא להתמוטטות הדולר ולהתמוטטות ברמת החיים של האמריקאים. או אז בנקים מרכזיים, שיישארו אז תקועים עם רזרבות ענק בדולרים שחוטים, יצטרכו לתת הסברים.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

וורן באפט מגלה את סוד כוחה של ארה"ב

אי שוויון בתחרות חופשית זה דבר טוב. רוצים שוויון? לכו לצפון קוריאה

טירוף מערכות בבנק המרכזי האירופי

הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה של הבנק המרכזי בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור

תפקידו המסורתי של בנק מרכזי הוא להגן על כוח הקנייה של המטבע של המדינה, כלומר למנוע אינפלציה. ההודעה היום של הבנק המרכזי האירופי על הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה האולטימטיבית של הבנק בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור ביבשת.

הבנק המרכזי האירופי מנסה ע"י הורדת הרבית להתמודד עם סכנת הדפלציה (ירידה במחירים) שמרחפת על כלכלת אירופה. הבנק חושש שהדפלציה גורמת למיתון, גורמת לצרכנים לדחות קניות ועלולה להאיץ את התהליכים השליליים שמתחוללים ביבשת.

אך אלה הן שטויות מהתחלה עד הסוף. כאשר הבנק המרכזי טוען שהדפלציה גורמת למיתון, הוא מבלבל בין תוצאה וסיבה. המיתון הוא זה שגורם לירידה בביקושים ולכן מביא לירידה במחירים. אולם הירידה הזו לא רק שהיא כשלעצמה אינה פוגעת בכלכלה, היא למעשה עוזרת לצרכנים כי היא מורידה את יוקר המחיה בסביבה כלכלית קשה ובתנאי אבטלה גבוהים. כך, כאשר השלטון האירופי נלחם בירידת המחירים הוא שולל מאזרחי אירופה את המזור היחידי שיש להם.

הבנק המרכזי גם אינו מבין שירידת מחירים לא רק שאינה גורמת לצרכנים לדחות קניות, היא למעשה מגבירה ביקושים. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על מוצרי אלקטרוניקה, שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין שדפלציה בעצם מגבירה קניות ומעודדת פעילות צרכנית.

אך הנקודה הבעייתית ביותר בהתרכזות של האירופאים בריביות ובמניפולציה במטבע היא שהם נמנעים מהתמודדות עם בעיותיה האמיתיות והמבניות של הכלכלה האירופית. מעניין, אגב, שבקבירת הראש בחול הם אינם שונים מהשלטונות הישראלי והאמריקאי.

הבעיות האמיתיות של אירופה (ושל ישראל ושל ארה"ב) הן מסים גבוהים, ממשלות ענק, ניהול מרכזי של הכלכלה וחוקי עבודה נוקשים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה מדיניות צנע, שנועדה להתמודד חלקית עם הבעיות האלה. מדיניות זו זוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה, אך הצנע האירופי כמעט הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות.

צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי ולבסוף הורדת מסים. צנע בגרסה אירופית היה שונה מאוד – העלאת מסים כדי להפחית גירעונות ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה – צנע בגרסת הגשש החיוור. כך הפוליטיקאים האירופאים יכולים לטעון שהם נקטו צעדי צנע, הצנע נכשל ואפשר לחזור למדיניות מוניטארית מרחיבה.

בכל אופן, הורדת הריבית לא באמת תעזור לכלכלת אירופה. ריבית אפסית הופכת חסכונות שמרניים בבנק, אבן פינה של המעמד הבינוני, לחסרי ערך. אובדן האופציה השמרנית הזו דוחפת חוסכים לזרועותיה של הספקולציה, באשר היא תהיה. בין אם מדובר ברכישת דירות במחיר בועתי, או השקעות מסוכנות אחרות. שחיקת ערך המטבע פוגעת גם ואולי בעיקר בפנסיונרים, אנשים שחיים על קצבה קבועה. עניי היבשת בוודאי נפגעים בשל הרגישות שלהם ליוקר המחיה.

מי שכן נהנה משחיקת היורו והריבית האפסית הם המגזר הפיננסי החזק באירופה שמבחינתו ריבית נמוכה הוא כמו חמצן לנשימה. גם היצואנים ירוויחו משחיקת המטבע שתוזיל את המוצרים שלהם בעיני הלקוחות מחוץ לאירופה. מי יפסיד? כל השאר.

על רקע ההתנהלות של שלטונות הגוש האירופי לא קשה להבין את עליית כוחן של המפלגות האנטי-אירופיות בבחירות האחרונות. אפשר להתנחם לפחות שככל ששלטונות אירופה יענו את אזרחיהם בשוטים ובעקרבים, כך התפרקות הגוש והתנערות היבשת מהנוגשים הפיננסיים האלה תבוא מהר יותר.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

למה אין פוליטיקאים קפיטליסטים? לאיפה נעלמו הכלכלנים שמאמינים בקפיטליזם?

דחליל הדיפלציה מגיע לישראל

על אף שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה

מדיניות הריבית הנמוכה של בנק ישראל גורמת לכלכלה נזק נרחב. הריבית הנמוכה שופכת דלק על מדורת הנדל"ן, גוזלת מהציבור את הביטחון שבחסכון בנקאי רגיל, דוחפת ללקיחת סיכונים ותורמת ליוקר המחיה.

והנה, לאחרונה גוברים הקולות להורדת רבית נוספת כדי להתמודד עם סכנת הדפלציה. בדפלציה הכוונה פשוט לירידה ברמת המחירים בשוק. אם כך, מדוע דיפלציה נתפסת כסיכון שיש להילחם נגדו? האם ירידה ברמת המחירים הכללית אינה תופעה חיובית שתוריד את יוקר המחיה?

הטענה העיקרית של הפוחדים מירידה במחירים היא שיש למנוע סחרור דפלציוני. כלומר מאחר שצרכנים חושבים שהמחירים ירדו בחצי אחוז או אחוז תוך שנה, הם יידחו את הקניות שלהם לשנה הבאה, וכך הביקוש ירד, לכן המחירים ירדו אף יותר, הצרכנים ימשיכו לדחות קניות וכך ניכנס לסחרור שיוביל למיתון.

אך כמובן שאלה שטויות. אין מוצר או שירות שצרכן נורמלי יידחה את הקנייה שלו בשנה כדי להרוויח חצי אחוז או אחוז. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על טלוויזיות וטלפונים סלולאריים שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין את האווילות בטענה. למעשה, האמת בדיוק הפוכה, ככל שמחירם של מוצרים עולה, כך הביקוש להם יורד, ככל שמחירם יורד, כך הביקוש להם עולה.

טיעון נוסף נגד הדפלציה היא שהיא מקשה על בעלי חוב. למשל בעל עסק שלקח הלוואה ומחזיר אותה מההכנסות שהוא מייצר מהעסק שלו, נתקל בבעיה כי ככל שההכנסות יורדות, כך קשה יותר להחזיר את ההלוואה. הטיעון הזה מפספס את הצד השני של המטבע. אינפלציה מקשה דווקא על זה שנתן את ההלוואה כי היא שוחקת את ערך הכסף. כלומר את אלה שרוצים להילחם בדפלציה ולעודד אינפלציה צריך לשאול מדוע לוקח ההלוואה יותר חשוב מזה שנתן אותה? הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהמחירים היורדים יכולים לתרום להצלחת בעל העסק כי הביקוש למוצרים שלו גדל, ובנוסף, העלויות שלו גם הן יורדות, ביחד עם רמת המחירים הכללית במשק.

האמת היא שדפלציה - ירידת מחירים כללית במשק, היא תופעה מבורכת שמקלה על יוקר המחיה, מעלה את רמת החיים, והיא תופעה אופיינית לשגשוג כלכלי, לחדשנות ולהשקעות מוצלחות. ירידת מחירים היא ברכה עצומה במיוחד לחוסכים, לפנסיונרים שחיים על קצבה קבועה ולעשירונים התחתונים.

למרות שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה. זאת מאחר שדפלציה היא תופעה שמאוד נעים להילחם בה. רבית נמוכה, שהיא כלי במלחמה בדפלציה, אמנם פוגעת בציבור הרחב אך היא מאפשרת לממשלה ללוות כספים בעלות נמוכה, להגדיל את הגרעון התקציבי ולחלק כספים למגזרים המקורבים לפוליטיקאים.

לעומת זאת, אינפלציה היא תופעה שהמדינה שונאת להילחם בה. העלאת הריבית, הכלי העיקרי למלחמה באינפלציה, תחזק את המטבע המקומי, תוריד את יוקר המחיה ותאפשר לציבור החוסכים לחזור לביטחון שבפיקדונות בנקאיים. אך מנגד, לממשלה יהיה הרבה יותר קשה לקחת הלוואות, לממן גירעונות וכך יכולת הפוליטיקאים לתגמל את המקורבים להם תיפגע.

בנק ישראל צריך להעלות את הריבית כדי להציל את החוסכים ולכבות את המדורות הספקולטיביות במשק. אולם אין סיכוי שהבנק יעשה צעד שהוא כה מנוגד לאינטרס של הפוליטיקאים. נקווה לפחות שבנק ישראל לא ישתמש בדחליל הדיפלציה כתירוץ להורדת רבית נוספת שתרמוס את התקווה הקטנה שיש לנו להקלה ביוקר המחיה.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

השפעת וועדת שישינסקי על כי"ל, ראיון בכלכליסט TV

ההתעללות של המדינה בכימיקלים לישראל פוגעת בכלכלה ואין לה צידוק מוסרי

בשעה שהמדינה עוסקת בהגדלת נטל המס על כיל, בחברה בוחרים להשקיע פחות ופחות בכלכלה המקומית. האם הגדלת התמלוגים על אוצרות הטבע נכונה מוסרית וכלכלית?

ועדת ששינסקי מסמנת את שיאו של המסע שהמדינה מנהלת נגד חברת כימיקלים לישראל (כיל). מאמצי המדינה להגדיל את נטל המס על כי"ל מתקבלים במחיאות כפיים בתקשורת וכנראה גם בציבור. אך הצעדים של המדינה פוגעים בכלכלת ישראל ובעיקר במעמד הביניים שכל כך מתלהב מקיצוץ כנפיה של כיל.

קבוצת עופר קנתה את השליטה בכיל (כחלק מהחברה לישראל) מיורשיו של שאול אייזנברג בשנת 1999. כיל שילמה באותה תקופה תמלוגים של 5% על סמך כתב הזיכיון משנת 1961. עפ"י "מכתב השרים" שניתן לפני 20 שנה, המדינה שמרה לעצמה את הזכות להעלות את שיעור התמלוגים החל משנת 2010 עד ל-10%, לכמות של מעל 3 מיליון טון בשנה.

אלה העובדות. מכאן מתחילה המדינה במסע נגד כיל. כצעד ראשון המדינה חזרה בה מ"מכתב השרים" ובתחילת 2012 העלתה את התמלוגים שכיל צריכה לשלם ל-10% עבור כמויות אשלג של מעל 1.5 מיליון טון. לכך נוספה דרישה מכיל לממן את חלק הארי של קציר ים המלח. לבסוף, כי"ל הוחרגה מחוק עידוד השקעות הון בפריפריה, והחל משנת 2018 תשלם מס חברות מלא, או כמעט מלא, בשיעור של כ- 26.5% (חברות אחרות בפריפריה משלמות כ-10%).

עפ"י דיווחי עיתונות מאותה תקופה, שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, איים על כיל שאם לא תסכים לכל הסעיפים האלה הוא יכנס וועדת ששינסקי שתחמיר אף יותר את מצבה של החברה. כיל חתמה, אך ועדת ששינסקי כונסה למרות זאת ביולי 2013 ואמורה לפרסם בקרוב את המלצותיה.

מהו הצידוק למלחמה הזו שהמדינה מנהלת נגד כיל? טיעון עיקרי הוא שכיל אינה משלמת מספיק תמלוגים על אוצרות טבע השייכים לכלל הציבור. זהו טיעון פופוליסטי שאינו נשען על עובדות. כיל משלמת יותר תמלוגים מחברות אשלג ברוסיה, אנגליה, ספרד, וגרמניה. בהשוואה לקנדה כיל משלמת מעט פחות אך אם מחשיבים קרדיט על השקעות הון ומס חברות מלא, ההפרשים האלה נעלמים. הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהסכם הוא הסכם. כלכלה שאין בה משמעות להסכמים היא כלכלה ללא עתיד.

טיעון נוסף נגד כיל, או ליתר דיוק נגד בעל המניות העיקרי, עידן עופר, הוא שעופר קנה את החברה בזול ועשה מיליארדים בגלל עליית מחיר האשלג ובגלל מבנה השוק, לאו דווקא בזכות הניהול שלו. ולכן, הטיעון ממשיך, מותר לקחת לו את הכסף כי הוא לא באמת הרוויח אותו.

אולם האמת היא שלמזל יש חלק בכל עסק, והאמונה שלממשלה יש זכות להחליט מה הרווחנו בזכות ומה במקרה, מה מגיע לנו ומה לא מגיע לנו היא מסוכנת ועוד תתנקם בכולנו. רק לצורך דוגמה: מאות אלפי ישראלים קנו דירות בעשור האחרון שמחירן עלה משמעותית והעשירו את בעלי הבתים, לפחות על הנייר. אך הרווחים האלה הם כולם תוצרי השוק, לא בזכות אף אחד מהקונים. התמיכה הציבורית ברעיון שלמדינה יש זכות להחליט מה מגיע לנו ומה לא, עלולה לתת לממשלה את הלגיטימציה להטיל מס רווחי יתר על בעלי דירות.

בינתיים, מדיניות הממשלה פוגעת בכולנו כבר עכשיו. כיל, בצדק רב, מפנה את השקעותיה לחו"ל. למשל לאחרונה החברה החליטה על השקעה במכרה אשלג באתיופיה, ויש לזכור שכל דולר שמושקע בחו"ל הוא דולר שלא מושקע בארץ. דוגמה נוספת היא חברת וודסייד שכחלק מתהליך ההשקעה שלה במאגר לווייתן דרשה במפגיע מהמדינה התחייבות שלא תכונס ועדת ששינסקי 3. הלקח הוא שהמדינה לא יכולה להתעמר בעסקים ולצפות שהפראיירים ימשיכו לזרום. משקיעים אינם עיוורים ואינם טיפשים וזו אשליה מסוכנת לדמיין שאין השלכות למופקרות הממשלתית.

אשליה נוספת היא שכספי המסים הנוספים שהמדינה תגבה מכיל ישפרו את מצבו של מעמד הביניים. סביר יותר שהכסף הזה יגיע למקורבי הפוליטיקאים, לפנסיות השמנות של המגזר הציבורי, לוועדים החזקים וכו'. המעמד הבינוני, שנאנק תחת עול המסים ויוקר המחיה, לא ייראה גרוש ורק יסבול מההשקעות שירדו, מהצמיחה שתיפגע ומהמשרות שייעלמו.

ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שככל שהמגזר הפרטי חזק יותר, והכלכלה חופשית יותר, כך כלל הציבור משגשג. לעומת זאת ככל שהממשלה מתערבת בכלכלה ופוגעת במגזר הפרטי כך העוני והפערים גדלים. הציבור הישראלי, שתומך בפוליטיקאים שמתעמרים בעסקים, מתעלם מהלקחים האלה ופוגע, יותר מכל, בעצמו.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

חוק שכר מינימום היה הכלי החביב על גזענים לבנים בתקופת האפרטהייד, והוא עדיין חוק גרוע

רוצים לפגוע בעובדים חלשים? להפלות אוכלוסיות מודרות? להקטין את סיכויי העסקתם של מיעוטים? ייתכן שחוק שכר מינימום הוא בדיוק מה שאתם מחפשים • החל מהעובדים השחורים בארה"ב של שנות ה-30, דרך משטר האפרטהייד בדרום אפריקה וכלה באיגודי העובדים של ימינו, חוק שכר המינימום שירת את העובדים החזקים והמוכשרים על חשבון החלשים • כשאנשים עם כוונות טובות מתעקשים להתעלם מהמציאות כולם משלמים את המחיר

מאמת בסיסית אחת אי אפשר להתחמק: חוק שכר המינימום מעלה את מחיר העבודה ומוריד את הביקוש לעובדים. ומאחר שבתי עסק רבים לא יכולים להרשות לעצמם לשלם משכורות גבוהות יותר, התוצאה הישירה היא פיטורים.

אי אפשר גם להתחמק מהעובדה שחוק שכר מינימום פוגע בראש ובראשונה בעובדים חלשים. עובדים חסרי כישורים, עובדים צעירים, או כאלה שיש להם חיסרון תחרותי, מנסים לעשות את צעדיהם הראשונים בשוק העבודה באמצעות משרות בשכר נמוך. כאשר הממשלה אוסרת על מעסיקים לשכור עובדים שמוכנים להתפשר על שכר נמוך, היא חוסמת את דרכם של אלה לשוק העבודה.

הדינמיקה הזו הזו כל כך ברורה שגם ארגוני עובדים ופוליטיקאים גזענים בארה"ב עשו שימוש בחוק הזה לטובתם. בשנת 1931 עובדים שחורים בארה"ב ניסו להשתלב בשוק על-ידי הורדת שכר. הדבר גרם לתרעומת רבתי לא רק בגלל שיקולים גזעניים אלא גם בגלל שהלבנים התקשו להתחרות בפועלים השחורים. הלבנים קידמו החלת שכר מינימום ופתרו את הבעיה.

גם בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, שכר מינימום שימש כלי אפקטיבי בידי הגזענים הלבנים שזעמו על השחורים שניסו להתחרות בהם.

למעשה, עד היום חוק זה מיושם ברחבי העולם כדי להגן על וועדי עובדים. היתרון המיוחד של החוק נעוץ בכך שהוא מאפשר לא רק לחסום תחרות חופשית בשוק העבודה, אלא גם עוטף אנוכיות במעטה של מוסר וסולידריות.

ארגוני העובדים אינם היחידים שעושים שימוש ציני בחוק הזה. בשנות ה-60 חברת המעליות אוטיס ניסתה להחדיר לשוק את המעליות האוטומטיות שלה במטרה להחליף מעליות עם מפעיל אנושי. בצירוף מקרים פלאי, החברה החלה באותו זמן לקדם את חוק שכר מינימום במדינת ניו-יורק. הרעיון היה לכפות שכר גבוה על המעסיקים של מפעילי המעליות ובכך להפוך את המעליות האוטומטיות ליותר כדאיות.

50 שנה אחרי המזימה של חברת אוטיס, הטכנולוגיה ממשיכה להתפתח. הכירו למשל את המכונה להכנת המבורגרים, מכונה שאמורה בקרוב להפוך את רוב העובדים ברשתות המזון המהיר לבלתי נחוצים. יהיה מעניין לראות כיצד יוזמת שכר מינימום של הנשיא אובמה תזרז את כניסת המכונות האלה לארה"ב, שם סקטור ההסעדה הוא מעסיק חשוב במיוחד.

מעניין שאובמה מציע להעלות את שכר המינימום לא בבת אחת אלא בהדרגה, בפריסה על פני רבעונים רבים. אפשר לחשוד שאפילו הוא מבין שהחוק הזה יביא לפיטורים נרחבים, אך אם היישום ייפרס על פני תקופה ארוכה, פיטורים אלה יתרחשו טיפין טיפין וכך יהיה קשה לקשור במדויק ביו הפיטורים לבין שכר המינימום. כך אובמה נהנה מרווח פוליטי נקי: הוא מצטייר כמי שדואג לאדם העובד על-ידי העלאת שכר מינימום, וגם מצליח להתנער מאחריות לפיטוריו של אותו עובד.

לשכר מינימום יש גם תכונה להתנקם אפילו באלה שלא יפוטרו וששכרם יעלה. החוק כופה על המעסיקים לשלם יותר לעובדים למרות שהתפוקה שלהם לא עולה. השורה התחתונה היא שהרווח יורד. ומה עושה איש עסקים כשהרווח יורד? מעלה מחירים. מי שנפגע מכך הם בעיקר העשירונים התחתונים שיוקר המחיה משפיע עליהם יותר מאשר על שאר האוכלוסיה.

ייתכן שהנזק העיקרי מכל המהומה סביב חוק שכר המינימום נובע מכך שהוא מסיח את הדעת מכל הפעולות שהממשלה יכולה לעשות כדי לרומם בצורה דרמטית את רמת החיים במדינה. למשל, ביטול מס חברות (13% בלבד מכלל תקבולי המסים של הממשלה) יביא לפריחה של עסקים בארץ ולכניסה של עסקים רבים מחו"ל, מהלך שיחריף את התחרות על עבודה ולכן יעלה את שכרם של העובדים; דה-רגולציה בשוק העבודה תקטין את העלות לעסקים ותאפשר להם להגדיל את השכר לעובדים; וקיצוץ במס הכנסה יגדיל את שכר הנטו, אם כי כמובן הדבר ייאלץ את הממשלה לקצץ בהוצאותיה.

וכמובן: הממשלה יכולה תמיד להוריד את יוקר המחיה באמצעות פתיחת השוק לתחרות חופשית ללא פשרות. והרשימה עוד ארוכה.

אם שרי הממשלה באמת מעוניינים בכך, יש מתכון מוכח ובדוק להעלאה דרמטית ברמת החיים של כלל אזרחי ישראל. אבל ככל שזה נוגע לקבלת כותרות מחמיאות בעיתונים, תעמולה ריקה על שכר מינימום היא כנראה דרך קלה יותר.

המאמר פורסם במקור במידה ב-7 למאי 2014

ראיון על מנית טבע והקופקסון הגנרי בכלכליסט, 22 לאפריל 2014

שקר הקפיטליזם הישראלי

אשליית החירות בישראל 2014

האם הפתרון לבעיות של כלכלת ישראל הוא הגדלת הממשלה או הקטנתה - מאמר ביקורת

לפני כמה ימים גלובס פרסם ניתוח כלכלי של דר' זאב רותם. לניתוח שלו שלושה חלקים: בחלק הראשון, שאיתו אני מסכים בעיקרון, מוצגים נתונים המדגימים את מצבם הכלכלי הקשה של אזרחי ישראל. בחלק השני והשלישי מוצגים הסיבות והפתרונות. אלה החלקים איתם איני מסכים ובמאמר הזה אני מסביר חלק מנקודות המחלוקת, אני לא עובר על כל נקודה ונקודה כי אז המאמר הזה יהיה ארוך בצורה לא סבירה. להלן הניתוח של ד"ר רותם במלואו, הביקורת שלי שזורה בתוך המאמר בפונט שונה.

המדיניות הכלכלית נכשלה - זה הזמן להפיק את הלקחים

הפער בין רמת המחירים לבין התוצר לנפש בישראל הוא הגבוה ביותר מבין כל מדינות ה- OECD לפני עשור היינו במקום טוב באמצע; מאז, ובעיקר בשנתיים האחרונות הידרדרנו למקום האחרון ■ ניתוח מיוחד / ד"ר זאב רותם

בחודש מארס האחרון פרסם הלמ"ס, כמדי שנה, את החשבונות הלאומיים לישראל לשנה הקודמת. הפרסום כולל גם השוואה בשני מדדים כלכליים מול הממוצע של 31 מדינות ה-OECD. האחד של רמת המחירים שמחושבת על ידי חלוקה של שווי כוח הקנייה של מוצרים ושירותים בכל מדינה ביחידות מטבע מקומי לכל דולר ביחס לשער החליפין, ביחס לממוצע המדינות; והשני של התוצר לנפש ביחס לממוצע המדינות.

לפי נתוני 2013, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-13% מהממוצע של מדינות ה-OECD ואנחנו ניצבים בשליש העליון של הרשימה. מצד שני, בתוצר לנפש, שהוא גם מדד לעושר של המדינה ולהכנסה הממוצעת של האזרחים, אנחנו נמוכים ב-20% מהממוצע של מדינות ה-OECD ונמצאים בשליש התחתון. בדרך כלל, קיים מתאם בין רמת התוצר של המדינה לרמת המחירים - במדינות מפותחות יותר רמת המחירים גבוהה וכמוה גם רמת התוצר, ובמדינות מתפתחות רמת המחירים ורמת התוצר נמוכים. פער בין שני המדדים מעיד על כשלים במבנה הכלכלה ועל חוסר איזון בין ההכנסה להוצאה של האזרחים.

ואכן, ב-85% מהמדינות הפער בין שני המדדים הינו פחות מ-20%, ורק ב-4 מדינות הפער גדול יותר. כאשר ישראל עם פער ענקי של 41% בין רמת המחירים לתוצר לנפש, ואחריה ניו זילנד, יוון ומקסיקו.

רק לפני עשור היה מצבנו הפוך: מדד התוצר לנפש היחסי היה גבוה בכ-20% ממדד רמת המחירים היחסית, והחיים בארץ היו קלים יותר ממרבית המדינות המפותחות. אולם, בעשור האחרון חלה "תנועת מספריים" - התוצר לנפש ירד ביחס לממוצע המדינות בכ-10%, ואילו רמת המחירים עלתה ביותר מ-50% ביחס לממוצע המדינות (ראו תרשים 1 בתחתית הכתבה). הפער שנוצר הביא, בצדק, לפני שנתיים למחאה החברתית. מאז, במקום שהפער יצטמצם הוא צמח עוד יותר.

תרשים 2 מציג את המיצוב היחסי של מדינות ה-OECD לפי שני המדדים בשנת 2005. בציר האופקי מוצג מדד התוצר לנפש ובציר האנכי מדד רמת המחירים. בכל המדינות יש מתאם בין עושר המדינה לבין רמת המחירים. ניתן להבחין בשלוש קבוצות עיקריות - ברביע הימני העליון קבוצה של מדינות מפותחות עם רמת מחירים גבוהה; באמצע מדינות "תקועות" עם רמת מחירים ממוצעת; ובקצה השמאלי התחתון קבוצה של מדינות צומחות עם רמת מחירים נמוכה. ב-2005 ישראל הייתה בעמדת זינוק מצוינת ועמדה בראש המדינות "הצומחות" עם רמת המחירים נמוכה.

תרשים 3 מתאר את המצב בשנת 2013. מרבית המדינות שהיו ברביע הימני העליון נשארו בו; המדינות "התקועות" - איטליה, ספרד, יוון ופורטוגל נסוגו ברמת התוצר לנפש. עם זאת, במקביל, ירדה גם רמת המחירים, מה שהקל במידה מסוימת על האזרחים. המדינות הצומחות: קוריאה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה, מקסיקו וטורקיה עלו ברמת התוצר לנפש וכמעט לא עלו ברמת המחירים, מה שהגדיל את הרווחה לאזרחיהן. מרבית המדינות שירדו במדד התוצר לנפש, גם ירדו ברמת המחירים. התוצאות של ישראל חריגות לרעה בקנה מידה בינלאומי - גם ירידה בתוצר היחסי לנפש וגם עלייה דרמטית ברמת המחירים היחסית.

במבחן התוצאה, כלכלת ישראל הפגינה ביצועים נחותים ביחס לכל המדינות המפותחות. לא ניתן לתלות את האשמה במשבר הכלכלי בעולם כי כלכלות אחרות לא הידרדרו כמו כלכלת ישראל, וגם לא ניתן להטיל אותו על הממשלות שהיו לפני כן. יש רק גורם אחד שיכול להסביר את התוצאה: הכישלון נובע מהמדיניות הכלכלית לאורך העשור.

עד כאן אני מסכים עקרונית. דר' רותם צודק, מעמד הביניים הישראלי הופך לעני יותר וזוהי בעיה אקוטית שדוחפת ישראלים רבים לחפש את מזלם בניכר. אבל מכאן הכול מתחיל להתדרדר. ובחזרה למאמר:

המדיניות הכלכלית היא שדרדרה את מדינת ישראל למקום האחרון. העיקרון המרכזי שמנחה את המדיניות הכלכלית בעשור האחרון הוא לצמצם את האחריות של הממשלה ואת פעילותה בכל התחומים, ולתת לכוחות השוק לפעול בחופשיות כדי שיגיעו לשיווי משקל בעצמם.

האמת בדיוק הפוכה. בשנים האחרונות מאז שנתניהו עלה לשלטון, חלקה של המדינה (במדינה אני מתכוון המוסדות השלטוניים השונים – כנסת, ממשלה, רשויות כמו רשות המקרקעין וכדומה) בניהול המשק, בעיקר דרך מיסוי, חוקים ותקנות, הולך וגדל. הממשלה לוקחת אחריות רבה יותר ויותר ומחבלת בשוק החופשי כמיטב יכולתה. דוגמא אחת היא חוק הספרים שבו המדינה מתערבת בשוק החופשי וקובעת לנו האזרחים כמה עלינו לשלם. אני מעלה את הדוגמא הזו בשל עדויות ממש מהעת האחרונה על כמה האקט הזה היה אפקטיבי בהריסת השוק. 

זוהי למעשה המדיניות של רייגן ותאצ'ר בשנות השמונים, וכיום של גורמי הימין במפלגה הרפובליקנית בארה"ב.

הלוואי! אילו רק המדיניות הכלכלית בארץ הייתה דומה, ולו במעט, למדיניות תאצ'ר, היינו עשירים בהרבה ממה שאנחנו היום. אם כבר,  מדיניות ממשלת ישראל מזכירה דווקא את שנות הלייבור לפני עליית תאצ'ר לשלטון, בעיקר בכל הקשור ליחסי כוחות בין הממשלה לבין ארגוני העובדים במגזר הציבורי.  נקווה שלא נצטרך להגיע להתמוטטות נוסח-בריטניה כדי לקבל מנהיג פוליטי תאצ'ריסטי (ולא, בניגוד לרטוריקה המלוטשת שלו, מדיניות נתניהו, דה-פאקטו, דומה למדיניות תאצ'ר בערך כמו שפניני דומה למייקל ג'ורדן). 

מדיניות זו, (כלומר מדיניות רייגן ותאצ'ר) שננטשה במרבית מדינות העולם בעקבות המשבר הכלכלי, יושמה בישראל באדיקות.

המשפט האחרון מניח כעובדה מוגמרת שלפני המשבר הפיננסי של 2008 שררה בעולם המערבי מדיניות השוק החופשי של תאצ'ר. אין ספק שההנחה המוטעית הזו היא הישג תעמולתי גדול של כלכלת המקורביזם. המשבר הכלכלי של 2008 הוא תוצאה מובהקת של התערבות ממשלתית, ולא של השוק החופשי. מה גרם למשבר? ראשית, הרבית הנמוכה, כפי שנקבעה ע"י הבנק המרכזי הפדרלי, מוסד ששייך לכלכלה חופשית כמו שפילה בקר שייך לארוחה של צמחוני (הפד אמנם התחיל להעלות את הרבית לפני שהבועה פקעה אך לא מספיק מהר ולא מספיק גבוה). שנית, הערבות המובלעת של הממשלה הפדרלית למוסדות פרדי מק ופאני מיי (כיום הערבות היא כבר מפורשת), שלישית, הידיעה כי ממשלת ארה"ב תציל בנקים מקריסה (חוץ מלהמן ברדרס שכנראה לא היו לו מספיק קשרים עם ממשל בוש – מקורביזם עובד רק בשביל המקורבים...) ורביעית, חקיקת קונגרס לעידוד קניית בתים.   

בעשור האחרון ירדה ההוצאה הממשלתית לאחד המקומות האחרונים מבין מדינות ה-OECD. התמיכה של הממשלה בהשקעות בתעשייה, במחקר ופיתוח וביצוא צומצמה, החינוך המקצועי פורק, חברות ממשלתיות הופרטו, השירותים הציבוריים (בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה וכו') בתהליכי הפרטה, החיסכון הפנסיוני הופרט. שיעורי המס לחברות ולבעלי ההכנסות הגבוהות ירדו ואילו המסים העקיפים, המשולמים על ידי כלל האזרחים, עלו. גם הקצבאות והתמיכות בחלשים צומצמו. במקביל, הממשלה והרגולטורים אפשרו לבעלי הון מקומיים וזרים להשתלט על החברות הגדולות במשק, הרבה פעמים תוך מינוף נכסי הציבור, ובמקביל, צמצמו את הפיקוח על המחירים, מה שאפשר להם להעלות מחירים כמעט בלי הפרעה.

שיעור המס הכללי המוטל בארץ על יחידים הוא באמת שערורייתי ומגיע לעתים עד ל-60% מסך הכנסתו של שכיר. אפשר להיכנס לדיונים פילוסופיים על מהי משמעותה של חירות כאשר מירב הכסף שאדם מרוויח, נלקח ע"י המדינה בניגוד לרצונו, ומוצא על מטרות שעם רובן הוא אינו מסכים. נסתפק בכך שנאמר שמס גבוה שנוא על רוב האנשים, ובצדק. עפ"י נתוני 2009 העשירון העליון משלם 64% מסך המסים הישירים. לדעתי זה לא מוסרי לגבות כל כך הרבה וזה בוודאי מגוחך לדרוש יותר.

בכל מה שקשור למס חברות ד"ר רותם מפספס. מחקר שפורסם ע"י הכלכלן אורי כץ מראה שמס החברות האפקטיבי בישראל גבוה מהממוצע במדינות בגודל דומה. לדעתי, הפיתרון הטוב ביותר לכלל המשק הוא ביטול מוחלט של מס חברות לכל החברות, החל מהמכולת השכונתית ועד לטבע, אינטל והחברות הזרות שינהרו לארץ כדי ליהנות ממקלט המס שהיא תציע. ייתכן אפילו שכלל המס שמדינת ישראל גובה לא ירד בשל התעסוקה והשגשוג שיביאו החברות (אגב, עפ"י נתוני 2009 מס חברות אחראי לכ-12% בלבד מכלל המסים שמדינת ישראל גובה. הרוב מגיע ממס הכנסה ומע"מ).

ד"ר רותם לא מבין גם את עניין הפיקוח על המחירים. בתנאי תחרות חופשית אין סיבה לפיקוח על המחירים כי התחרות תוריד אותם ללא עזרת הפוליטיקאים – ראה את מחירי מוצרי האלקטרוניקה למשל או סקטור הריהוט. הסקטורים שבהם המחירים עולים הם כמעט תמיד סקטורים שבהם הממשלה בעצמה מונעת תחרות ע"י שימוש במכסים, שימוש במכון התקנים, הטלת הגבלות שונות ועוד. לתת יותר כוח לממשלה כדי שתפקח על מחירים בסקטורים שבהם היא מלכתחילה גורמת למחירים גבוהים מזכיר לי את הפסוק: "הרצחת וגם ירשת?".   

את עניין גודל הממשלה אני אשאיר לסוף המאמר הזה.

את ההוצאה שהממשלה הורידה מעצמה נאלצו האזרחים לשאת על כתפיהם, וההשפעה על רמת המחירים לא איחרה לבוא. רכיב מרכזי בעליית המחירים הינו מחירי השירותים הבסיסיים שבשליטת הממשלה שהולכים ומופרטים וכתוצאה התייקרו - בראשם, הרפואה הפרטית וביטוחי הבריאות, החינוך בבתי הספר ובמכללות הפרטיות, המים ועוד שירותים ממשלתיים. דווקא החשמל, שעדיין מופעל על ידי חברה ממשלתית, כמעט ולא התייקר.

נניח לרגע שהחשמל באמת לא התייקר. נניח לרגע שלא חברות אנרגיה פרטיות הם אלה שמצאו גז מול חופי ישראל והצילו את חברת החשמל. נניח לרגע שבזכות המדינה אנו לא משלמים יותר על חשמל. נניח את כל זה. מה עם חוב חברת החשמל? חוב שהוא כמובן באחריותם של אזרחי ישראל ושהכסף לכיסוי החוב מוצא כמובן מכיסם? מה בנוגע לחוב הזה? הרי חברת החשמל יכולה תיאורטית להגדיל את חובה במיליארדים רבים נוספים (נתעלם לרגע משאלת הרבית שהחברה/מדינה ייאלצו לשלם כדי לגייס את החוב הנוסף הזה) ולממן כך הורדת תעריפים נוספת. בסופו של דבר מישהו – כלומר אנחנו – צריכים לשלם את החוב. זו טעות להסתכל רק על מחיר החשמל תוך התעלמות מהחוב.   

המרכיב השני שדוחף את עליית המחירים הוא המונופולים שנרכשו על ידי בעלי ההון המקומיים והזרים. למשל, בתחום המזון, מיזוג שופרסל וקלאבמרקט יצר גוף ששולט על כ-40% מערוצי ההפצה בשוק. מרבית יצרני המזון הגדולים עברו לשליטת גורמים זרים שבאים לישראל כדי לקבל תשואה גבוהה על ההשקעות שלהם ומעלים מחירים בהתאם.

המדינה, דהיינו הלובי החקלאי, מונופול תנובה, מכסים, כשרות מטעם המדינה, פיקוח הדוק ורגולציה מוטרפת, היא שמעלה את מחיר המזון בארץ.

המרכיב השלישי הוא הפער שנוצר ברמת ההכנסה בין תושבי המדינה - היווצרות שכבה של בעלי הכנסות גבוהות משירותים, פיננסים, נדל"ן, היי-טקיסטים שעשו אקזיט וקבוצות חזקות במגזר הציבורי, שבינה לבין שאר אזרחי המדינה נוצר פער הולך וגדל. במקביל, שכבת העניים גדלה לרמה הגבוהה ביותר מבין הארצות המפותחות. השכבה החזקה, שיש לה גם עודפי כספים בעקבות הורדת המסים, יכולה לרכוש מוצרים ושירותים יקרים, ומעלה את רמת המחירים במשק. אלה, ביחד עם גורמים מחו"ל, רוכשים דירות להשקעה ובכך הם מהווים גורם מרכזי בעליית מחירי הדירות שמשפיעה יותר מכל על יוקר המחיה בארץ.

מחירי הדיור בארץ עולים בעיקר כתוצאה מ-1. העובדה שהמדינה שולטת בקרקע, 2. וועדות התכנון והבנייה שהופכות בניית בית בישראל למשימה דמונית ו-3. הרבית הנמוכה. ד"ר רותם צודק שפערי ההכנסה בארץ הם גדולים אולם זאת באשמת המדינה שמחסלת כל חלקה טובה קפיטליסטית בארץ.במדינות קפיטליסטיות פער ההכנסה קטן יותר והעשירונים התחתונים עשירים בסדר גודל לעומת עשירונים תחתונים במדינות לא קפיטליסטיות. 

הצמיחה נפגעה בגלל ההזנחה של התעשייה וענפי היצוא. עד סוף שנות התשעים, הצמיחה של מדינת ישראל הובלה על ידי תעשיינים מקומיים (כמו אלי הורוביץ, סטף ורטהיימר, דב לאוטמן ואחרים), עם סיוע ממשלתי רחב, כפי שמקובל בכל המדינות שרוצות לצמוח. בשנים האחרונות, בעקבות צמצום התמיכה הממשלתית, התעשייה התכווצה וכיום אנחנו נמצאים ברבעון התחתון של ה- OECD בחלק התעשייה בתמ"ג.

מצד שני, החלק של השירותים, הפיננסים והנדל"ן עלה למקום השני מבין המדינות המפותחות. ממדינה יצרנית הפכנו למדינה של פרנסות אוויר. רמת ההשקעות הנמוכה בתעשייה גם גרמה לירידת הפריון בה ובכלל המשק. ההון האנושי האדיר שקיים אצלנו הולך ונמכר לזרים דרך אקזיטים. אף חברה גדולה לא קמה במשק בעשור האחרון ואף מפעל חדש גדול לא הוקם (חוץ מאינטל). החזון של "אומת סטארט-אפ" הפך לקללה למשק מפני שהוא משרת מעטים מאוד שמרוויחים מהאקזיטים, אבל מונע היווצרות חברות גדולות המעסיקות מגוון עובדים בייצור ובשירותים משלימים.

במקביל, המקור המרכזי להשקעות בכל משק - כספי החיסכון הפנסיוני - הפסיקו לשרת את צמיחת המשק הישראלי ועברו לשרת טייקונים ממונפים והשקעות בחו"ל, במקום השקעות במגזר היצרני ובתשתיות המדינה.

אני לא מסכים גם עם החלק הזה. מכירות חברות טכנולוגיה לחו"ל מיטיבה עם הציבור כי היא מחזקת את השקל ומוזילה את מחירי הייבוא. בנוסף, חברות בינלאומיות רבות הופכות את הסטרט-אפים שהם קונים למרכזי פיתוח שיושבים בארץ. אם אנחנו באמת רוצים לעודד בניית חברות גדולות או לפחות למשוך חברות גדולות זרות לארץ, יש לכך פתרון פשוט – בטלו את מס החברות.

להוריד את רמת המחירים

מדינת ישראל עומדת כיום על פרשת דרכים. המשך המדיניות הנוכחית עלול להביא להמשך הידרדרות כלכלית וחברתית. על הממשלה לקחת חזרה אחריות על הגדלת הפריון, על חיזוק התעשייה והיצוא, על קיום שירותים ציבוריים זמינים במחיר סביר לאזרח, על צמצום הפערים הכלכליים בין האנשים והפחתה של העוני. ברמה הלאומית, עלינו להציב שני יעדים: הורדת רמת המחירים ב-15% לרמת ממוצע ה-OECD כפי שהיינו בשנת 2011; והיעד השני - העלאת התמ"ג לנפש ב-25% לרמת ממוצע ה-OECD . היעד הראשון ניתן להשגה תוך שנתיים, היעד השני מחייב מאמץ לאומי ממוקד, אך הוא בר-השגה עד 2020.

מספר כיוונים מרכזיים שבהם ניתן לפעול כדי להוריד את רמת המחירים:

1. תחום המזון, הלבשה והנעלה, ריהוט וציוד לבית מהווים כ-23% מסל התצרוכת הממוצע. פירוק המונופולים השולטים בייצור וביבוא, בערוצי ההפצה ובשטחי המסחר יביא להגדלת התחרות ולהורדת מחירים. עוד יותר אפקטיבי מהגדלת התחרות הוא הרחבת מספר המוצרים הנמצאים בפיקוח, תוך בקרה הדוקה שהמחיר שלהם באמת נמוך. פיקוח על מחירים הוא גם אמצעי אפקטיבי להורדת מחירי השירותים הפיננסיים והביטוחים.

אכן, פירוק מונופולים שנוצרו ע"י הממשלה הוא צו השעה. אולם פיקוח על מוצרים היא דרך גרועה להורדת מחירים. פיקוח יוצר מחסור ומביא להיווצרותו של שוק שחור. רק תחרות חופשית מורידה מחירים, מעלה איכות ומתגמלת כישרון ועבודה קשה.

2. שירותי הדיור מהווים כ-25% מסל התצרוכת: הצעד האפקטיבי ביותר הינו פעולה לעצירה של הגורם המרכזי הדוחף את המחירים כלפי מעלה - רוכשי הדירות להשקעה, מקומיים וזרים. לצורך זה, נכון להשוות את המיסוי על דירות להשקעה להשקעות פיננסיות אחרות על ידי הגדלת מס רכישה לרוכשי דירות להשקעה, או מיסוי אפקטיבי על השכרת דירות.

מחירי הדיור עולים בגלל התערבות ממשלתית בוטה ומאסיבית בשוק. הפתרון הוא לא להגביר את מעורבות הממשלה אלא להקטין אותה. ראה כאן וכאן.

3. השירותים הממשלתיים מהווים יותר מ-15% מסל התצרוכת, ובהם הייתה עלייה גדולה בעקבות ההפרטות. כדי להוריד חזרה את העלויות יש לשקם את המערכות הציבוריות ולצמצם את המערכות הפרטיות. ברפואה, יש להגדיל את תקציבי הרפואה הציבורית ולצמצם את הביטוחים הפרטיים שמושכים את המערכת כלפי מעלה. העלאת מס הבריאות לצורך הרחבת הסל הציבורי תהיה זולה לאזרחים ממה שהם משלמים כיום על הביטוחים המשלימים והפרטיים, כי כך יחסכו העמלות והרווחים של המתווכים הפיננסיים. בחינוך, יש להגדיל את תקציבי החינוך הציבורי, לצמצם הוצאות הורים על חינוך, לבנות מחדש את החינוך המקצועי, להגדיל את תקציבי ההשכלה הגבוהה ולצמצם את המערכות הפרטיות בכל שלבי החינוך. בחיסכון הפנסיוני, יש להקים מערכת פנסיה ממלכתית שתיתן מענה בעלויות נמוכות לחוסכים עד גובה השכר הממוצע במשק. גם בחשמל ומים, בחינה מחדש של מהלכי הפרטה כמו הקמת איגודי המים, הקמת מתקני התפלה על ידי גורמים פרטיים והקמת תחנות החשמל פרטיות שגורמים לעליית מחירים לאזרחים.

אני מסכים שהפרטה ללא תחרות חופשית היא צעד שנזקו רב מתועלתו. אך האמונה בכוחה של הממשלה לספק שירותים איכותיים ויעילים מנוגדת לניסיון ולהגיון. נושא זה, ובעיקר נושא החינוך מצדיק מאמר נפרד.  

4. והחשוב מכול - צמצום אי-השוויון לרמות המקובלות בעולם על ידי הגדלת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות ומס החברות. כל עוד יש שכבה של אנשים שיש להם הרבה כסף הם ידחפו את המחירים כלפי מעלה.

כבר הגבתי על זה מקודם. הגדלת המס הישיר והגדלת מס חברות יעודדו הגירה של המוכשרים, מעבר חברות לחו"ל ובסופו של דבר יביאו להשמדת כלכלת ישראל.

הגדלת התוצר לנפש היא אתגר גדול עוד יותר:

1. המפתח לצמיחת המשק נמצא במגזר היצרני, ובעיקר בתעשייה ובענפי היצוא. רק קיום של חברות ישראליות גדולות, בעלות כושר תחרות בעולם, יכול להביא להגדלת התוצר ולסחוף איתו מעגל של ספקים ונותני שירותים.

עידוד חברות תעשייתיות, בעלות כושר תחרות בעולם, צריך להיות הציר המרכזי בצמיחת המשק. לשם כך, נדרש להגדיל את ההשקעות בתעשייה על ידי הרחבה של תקציב המענקים לתעשייה לפחות לרמה שהיה לפני עשור (ב-2003 היה מיליארד שקל וכיום פחות משליש), להגדיל השקעות ממשלתיות במחקר ופיתוח תעשייתי הנדסי, להרחיב הערבויות ליצוא לרמה המקובלת בעולם, להקים מחדש את החינוך המקצועי, להקטין את העלויות המושתות על התעשייה, לתת עדיפות לתוצרת הארץ ברכש ממשלתי ולצמצם רגולציית יתר. וכן, לפעול בנחישות לבלימת תיסוף השקל ולחיזוק הדולר.

על האמונה המוטעית בצורך להחליש את השקל כבר הגבתי כאן וכאן וכאן וכאן. אני גם מתנגד לכך שהממשלה תשקיע בתעשייה. זהו תפקידם של יזמים שמשקיעים את כספם שלהם, לוקחים על עצמם את הסיכון שבכישלון ונהנים מפירות ההצלחה. אין זה תפקידם של פוליטיקאים ועסקנים שמהמרים בכספם של אחרים. 

2. מקור נוסף לצמיחה הוא מגזר העסקים הקטנים והבינוניים - יש להפנות אליהם מקורות מימון שחסרים להם, ולתת להם עדיפות מול עסקים גדולים ברכש ועלויות ממשלתיות ובצעדי רגולציה.

תפחיתו את הרגולציה למען השם ותבטלו מס חברות. לא צריך הרבה יותר מזה.

3. צעד משלים הינו הפניה של כספי החיסכון הפנסיוני, אשר בעשור האחרון הפסיקו להוות מקור להשקעות במשק, לכיוון של השקעות במגזר היצרני בתעשייה, בתיירות, בחקלאות וכן בתשתיות ובדיור. יש מגוון דרכים לכך - פנסיה ממלכתית, אג"ח מיועדות, קרנות צמיחה בשיתוף ממשלה ומוסדיים, השקעה בחברות דרך בנקים ואיגוח למוסדיים ועוד.

זוהי אולי ההצעה המסוכנת ביותר בכל המאמר. מטרת החיסכון הפנסיוני הוא לדאוג לרווחת האוכלוסייה אחרי פרישה. זהו זה. לא מימון החברות, הסקטורים והטייקונים חביבי הפוליטיקאים דה-ז'ור. חוסר האחריות הטמון בהצעה הזו ואוקיינוס השחיתות שהיא תיצור ראויים למאמר נפרד. 

נכון, חלק מהצעדים יחייבו הגדלה של תקציב המדינה. אבל, זה בדיוק מה שהיה לפני עשור - ההוצאה הממשלתית בישראל הייתה גבוהה מהממוצע של ה-OECD. המרכיב המרכזי במדיניות בעשור האחרון היה הורדת ההוצאה הממשלתית לתחתית מדינות ה-OECD. המהלך הזה נכשל, צריך להפיק את הלקחים ולחזור ולהעלות את המסים על העבודה וההון לבעלי ההכנסות הגבוהות, את מס החברות ולבטל מיליארדים של הטבות מס המגיעות למספר קטן של חברות ואזרחים.

אני משוכנע שגם לאזרחים בשכבות המבוססות אכפת מעתיד המדינה שלנו. אם הם יראו מול עיניהם תוכנית ברורה להשגת יעדים לאומיים לחיזוק הכלכלה ולהורדת המחירים עבור כלל אזרחי המדינה, וביצוע נחוש שלה, הם יהיו מוכנים לחזור ולשלם יותר מסים.

אפשר לחשוב שמישהו שואל את האזרחים.

אין שיפור במצב המשק

תמונת המצב כיום אינה מצביעה על שינוי מגמה. לפי נתוני הרבעון האחרון של שנת 2013, חל שיפור מסוים במצב המשק ביחס לרבעון השלישי (תקופת הקיץ והחגים), אולם השיפור אינו גדול. בחישוב כולל, בחציון השני של 2013, הצמיחה בתמ"ג לנפש הייתה כמחצית האחוז. הנתון המדאיג ביותר בראיה קדימה הוא רמת ההשקעות הנמוכה שהמשיכה לקטון במהלך 2013 (ראו תרשים 4). כמו שחברה עסקית אינה יכולה לצמוח ללא השקעות, כך גם המערכת הכלכלית כולה. אם אנחנו רוצים לחזור לתוואי צמיחה והגדלת ההכנסה לנפש, נדרש להגדיל את ההשקעות במשק.

יצוא הסחורות ללא הענפים של שלוש החברות הגדולות (טבע, כימיקלים לישראל ואינטל) ממשיך לרדת, ובחודשיים הראשונים של 2014 היה נמוך בכ-8% מקיץ 2013 (ראו תרשים 5). בתחום התעסוקה גם אין שיפור - בדצמבר הייתה ירידה של 15 אלף משרות שכיר ביחס לנובמבר; מספר המשרות הפנויות עלה בינואר לעומת דצמבר, אבל בפברואר נעצרה מגמת השיפור ואנחנו עדיין פחות מהקיץ.

ההאטה הגיעה גם אל הצרכנים. ברבעון האחרון של 2013 הגידול בצריכה הפרטית היה רק 1.1% ביחס ל-2.5% ברבעון קודם השלישי ו-4.1% ברבעון השני. ואכן, זה גם הסיפור הגדול של החודשיים הראשונים של 2014 - הגלישה של ההאטה ביצוא ובהשקעות אל הצרכנים.

אזרחי המדינה נמצאים כבר מספר שנים בצבת בין רמת המחירים העולה לבין ההכנסה הנמוכה לנפש, וכעת עם ההאטה הכלכלית הם מצמצמים את הצריכה שלהם. לפי נתוני נילסן, הייתה בפברואר ירידה כמותית של 4.5% בצריכה בכלל השוק, אחרי ירידה של 1.8% בינואר. לפי נתוני הלמ"ס, מדד המכירות ברשתות השיווק ירד ב-1.8% בשלושת החודשים האחרונים. לא בכדי, מדד אמון הצרכנים נמצא ברמה הנמוכה ביותר ביחס למדינות ה-OECD - אנחנו במקום השלישי מלמטה, אחרי יוון ופורטוגל.

הגורמים להאטה הכלכלית כיום ברורים הרבה יותר לאור התמונה של הכשלים המבניים שנוצרו במשק במהלך העשור. זה הזמן, ביחד עם בשורת האביב והפריחה המשגעת סביבנו, שנזכה לצאת לתקופה חדשה, לשינוי אמיתי במדיניות הכלכלית לכיוון של לקיחת אחריות על הצמיחה הכלכלית ועל איכות החיים שלנו. ובינתיים, חג אביב שמח ופורח לכולנו ותקווה לשינוי חיובי במהרה.

סיכום:

ד"ר רותם מאיר בצורה אפקטיבית עד כמה מדינת ישראל מרוששת את אזרחיה. הבעיה היא שחוץ מזיהוי הסימפטומים, הוא טועה בדיאגנוזה ולכן גם מפספס את הפרוגנוזה.

ד"ר רותם מניח כי ממשלה גדולה טובה לכלכלה. אם הדבר היה נכון, ברה"מ הייתה עדיין קיימת ומשגשגת והונג-קונג הייתה עדיין ביצה מוכת מלריה. האמת בדיוק הפוכה. ממשלה קטנה וכלכלה חופשית מבטיחים שגשוג כלכלי לכלל האזרחים ובעיקר לעשירונים התחתונים ולמעמד הביניים.

מכון פרייזר, מכון מחקר קנדי, פרסם לפני כחצי שנה את הדירוג הכלכלי של מדינות העולם עפ"י חופש כלכלי, מייסודו של מילטון פרידמן. מדינת ישראל מדורגת במקום ה-49 (נתון לא מותאם), אחרי מדינות כמו רומניה, פורטוגל, סלובניה. הישג עלוב למדי. המחקר של מכון פרייזר מראה בבירור כי מצבם של העשירונים התחתונים במדינות החופשיות טוב לאין ערוך יותר מאשר במדינות הפחות חופשיות ושהפערים קטנים יותר במדינות החופשיות.

המדד מבוסס על חמש קטגוריות, כאשר אחת מהן היא גודלה של הממשלה. זוהי הקטגוריה שבה מצבה של ישראל גרוע במיוחד -  מקום 106 בעולם (נתון לא מותאם). הפיתרון שמציע ד"ר רותם הוא לדרדר את ישראל עוד יותר במורד מדד החופש הכלכלי. זהו רעיון שמנוגד לניסיון ההיסטורי ולהיגיון. נקווה שלא זה הכיוון שמדינת ישראל תצעד אליו.