בשעה שהמדינה עוסקת בהגדלת נטל המס על כיל, בחברה בוחרים להשקיע פחות ופחות בכלכלה המקומית. האם הגדלת התמלוגים על אוצרות הטבע נכונה מוסרית וכלכלית?
ועדת ששינסקי מסמנת את
שיאו של המסע שהמדינה מנהלת נגד חברת כימיקלים לישראל (כיל). מאמצי המדינה להגדיל
את נטל המס על כי"ל מתקבלים במחיאות כפיים בתקשורת וכנראה גם בציבור. אך
הצעדים של המדינה פוגעים בכלכלת ישראל ובעיקר במעמד הביניים שכל כך מתלהב מקיצוץ כנפיה
של כיל.
קבוצת עופר קנתה את השליטה בכיל (כחלק מהחברה לישראל) מיורשיו של שאול אייזנברג בשנת 1999. כיל שילמה באותה תקופה תמלוגים של 5% על סמך כתב הזיכיון משנת 1961. עפ"י "מכתב השרים" שניתן לפני 20 שנה, המדינה שמרה לעצמה את הזכות להעלות את שיעור התמלוגים החל משנת 2010 עד ל-10%, לכמות של מעל 3 מיליון טון בשנה.
אלה העובדות. מכאן מתחילה
המדינה במסע נגד כיל. כצעד ראשון המדינה חזרה בה מ"מכתב השרים" ובתחילת
2012 העלתה את התמלוגים שכיל צריכה לשלם ל-10% עבור כמויות אשלג של מעל 1.5 מיליון
טון. לכך נוספה דרישה מכיל לממן את חלק הארי של קציר ים המלח. לבסוף, כי"ל
הוחרגה מחוק עידוד השקעות הון בפריפריה, והחל משנת 2018 תשלם מס חברות מלא, או
כמעט מלא, בשיעור של כ- 26.5% (חברות אחרות בפריפריה משלמות כ-10%).
עפ"י דיווחי עיתונות
מאותה תקופה, שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, איים על כיל שאם לא תסכים לכל הסעיפים
האלה הוא יכנס וועדת ששינסקי שתחמיר אף יותר את מצבה של החברה. כיל חתמה, אך ועדת
ששינסקי כונסה למרות זאת ביולי 2013 ואמורה לפרסם בקרוב את המלצותיה.
מהו הצידוק למלחמה הזו
שהמדינה מנהלת נגד כיל? טיעון עיקרי הוא שכיל אינה משלמת מספיק תמלוגים על אוצרות
טבע השייכים לכלל הציבור. זהו טיעון פופוליסטי שאינו נשען על עובדות. כיל משלמת
יותר תמלוגים מחברות אשלג ברוסיה, אנגליה, ספרד, וגרמניה. בהשוואה לקנדה כיל משלמת
מעט פחות אך אם מחשיבים קרדיט על השקעות הון ומס חברות מלא, ההפרשים האלה נעלמים.
הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהסכם הוא הסכם. כלכלה שאין בה משמעות להסכמים היא כלכלה
ללא עתיד.
טיעון נוסף נגד כיל, או
ליתר דיוק נגד בעל המניות העיקרי, עידן עופר, הוא שעופר קנה את החברה בזול ועשה
מיליארדים בגלל עליית מחיר האשלג ובגלל מבנה השוק, לאו דווקא בזכות הניהול שלו.
ולכן, הטיעון ממשיך, מותר לקחת לו את הכסף כי הוא לא באמת הרוויח אותו.
אולם האמת היא שלמזל יש
חלק בכל עסק, והאמונה שלממשלה יש זכות להחליט מה הרווחנו בזכות ומה במקרה, מה מגיע
לנו ומה לא מגיע לנו היא מסוכנת ועוד תתנקם בכולנו. רק לצורך דוגמה: מאות אלפי
ישראלים קנו דירות בעשור האחרון שמחירן עלה משמעותית והעשירו את בעלי הבתים, לפחות
על הנייר. אך הרווחים האלה הם כולם תוצרי השוק, לא בזכות אף אחד מהקונים. התמיכה
הציבורית ברעיון שלמדינה יש זכות להחליט מה מגיע לנו ומה לא, עלולה לתת לממשלה את
הלגיטימציה להטיל מס רווחי יתר על בעלי דירות.
בינתיים, מדיניות הממשלה
פוגעת בכולנו כבר עכשיו. כיל, בצדק רב, מפנה את השקעותיה לחו"ל. למשל לאחרונה
החברה החליטה על השקעה במכרה אשלג באתיופיה, ויש לזכור שכל דולר שמושקע בחו"ל
הוא דולר שלא מושקע בארץ. דוגמה נוספת היא חברת וודסייד שכחלק מתהליך ההשקעה שלה
במאגר לווייתן דרשה במפגיע מהמדינה התחייבות שלא תכונס ועדת ששינסקי 3. הלקח הוא
שהמדינה לא יכולה להתעמר בעסקים ולצפות שהפראיירים ימשיכו לזרום. משקיעים אינם
עיוורים ואינם טיפשים וזו אשליה מסוכנת לדמיין שאין השלכות למופקרות הממשלתית.
אשליה נוספת היא שכספי
המסים הנוספים שהמדינה תגבה מכיל ישפרו את מצבו של מעמד הביניים. סביר יותר שהכסף
הזה יגיע למקורבי הפוליטיקאים, לפנסיות השמנות של המגזר הציבורי, לוועדים החזקים
וכו'. המעמד הבינוני, שנאנק תחת עול המסים ויוקר המחיה, לא ייראה גרוש ורק יסבול
מההשקעות שירדו, מהצמיחה שתיפגע ומהמשרות שייעלמו.
ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שככל שהמגזר הפרטי חזק יותר,
והכלכלה חופשית יותר, כך כלל הציבור משגשג. לעומת זאת ככל שהממשלה מתערבת בכלכלה
ופוגעת במגזר הפרטי כך העוני והפערים גדלים. הציבור הישראלי, שתומך בפוליטיקאים
שמתעמרים בעסקים, מתעלם מהלקחים האלה ופוגע, יותר מכל, בעצמו.
המאמר פורסם במקור בכלכליסט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה