השקר הסוציאליסטי הגדול של אובמה

האם שאלתם את עצמכם פעם, איך ייצור המוצרים הפך זול ומהיר כל כך? כיצד זה סמארטפונים וטאבלטים, מכשירים שלפני שנים מעטות היו נחשבים לחלום, הפכו להיות לחלק מחיינו? וזאת למרות הטכנולוגיה והמורכבות שלהם? וכיצד כל זה קשור לאובמה ולניסיונו להיבחר לכהונה שנייה? התשובות מתחילות בשנת 1908 עם המכונית הראשונה שהפכה למוצר להמונים - פורד מודלT .

ב-1908 ירד מודל T הראשון של רכב פורד מפס הייצור המהפכני של הנרי פורד. מאותה שנה ועד 1927 יוצרו 15 מיליון מכוניות בפס הייצור שמאז ועד היום מהווה את הבסיס לכל תעשיית הייצור העולמית. מכוניות, רהיטים, מחשבים ואייפונים מיוצרים כיום עפ"י אותם עקרונות מפתח שהומצאו ע"י פורד - פסי ייצור נעים המבוססים על אוטומציה ועל חלקים שניתנים להחלפה, כאשר המטרה היא עלות ייצור נמוכה במספרים גבוהים ואיכות סבירה.

הורדת עלות הייצור הפכה את מכונית מודל T למכונית הראשונה שהייתה זולה מספיק למעמד הבינוני - וכך הפך הרכב הממונע למוצר להמונים. עד היום משמשת שיטת הייצור המהפכנית של פורד כבסיס לתעשייה העולמית שהכניסה אינספור מוצרים אחרים - מוצרים שפעם היו נחלתם הבלעדית של העשירים - לבתיהם של בני המעמד הבינוני, ולעיתים קרובות גם לבתי העשירונים הנמוכים .

אלא שפורד עשה דבר נוסף, משהו שעד היום מהווה כר פורה לתעמולה סוציאליסטית. פורד קיצר את שבוע העבודה במפעלים שלו ושילם לעובד, בממוצע, כ-5 דולר ליום, למעלה מכפליים מהשכר לפועל ייצור באותם ימים, ובערך פי 5 משכרו של עובד חקלאי - שווה ערך בערכים נוכחיים לשכר שנתי ברוטו של 90,000 דולר כיום.

גם אובמה שמע על השכר הגבוה ששילם הנרי פורד. וכפי שאובמה חוזר ואומר בנאומים שהם חלק מקמפיין הבחירות שלו, פורד שילם כך לעובדיו כדי שיהיו מספיק עשירים ויוכלו לקנות את המכוניות שלו. הרי מה הטעם לייצר את כל המכוניות האלה אם האוכלוסייה לא יכולה להרשות לעצמה לקנות אותן? ובכן, אובמה טועה ומטעה.

הסיבה העיקרית שפורד שילם שכר כל כך גבוה לעובדיו היא שהוא רצה להוריד את תחלופת העובדים במפעל, כדי להפסיק לבזבז כסף וזמן על הכשרת עובדים חדשים. זוהי הסיבה המוצהרת, כפי שהאתר הרשמי של חברת פורד מגלה. אמנם הורדת תחלופת העובדים הורידה עוד יותר את עלות הייצור של המכוניות והשכר הגבוה באמת אפשר את רכישתן, אך הסיבה המקורית והעיקרית היא פשוט חיסכון בעלויות ייצור, כלומר מקסום הרווח של חברת פורד.

אך זוהי רק ההטעיה הקטנה של אובמה שמשרתת את הנרטיב הגדול. הנרטיב הגדול הוא שעושרה של ארה"ב נובע מהמעמד הבינוני - כלומר עובדיו של פורד קיבלו שכר גבוה והשגשוג שנבע מהשכר הזה הקרין על כל ארה"ב והוא שהפך אותה למעצמת על. זהו נרטיב שגוי - אובמה מתעלם מהעובדה שלכל מדינה יש מעמד בינוני. תמיד יש את העשירים, את העניים המרודים ואת כל מה שבאמצע. השאלה האמיתית היא מה היה מיוחד בארה"ב שדווקא שם המעמד הבינוני קיבל שכר יפה וחי ברמת חיים גבוהה?

התשובה היא שבארה"ב שרר חופש כלכלי שיצר את התנאים שאפשרו לאנשים כמו הנרי פורד לפרוץ קדימה עם חדשנות תעשייתית שהובילה לייצור מוצרים ושירותים בעלויות כה נמוכות שהמעמד הבינוני האמריקאי היה מסוגל להרשות לעצמו לרכוש אותם.

החופש הכלכלי האמריקאי, שלא היה קיים באותה דרגה באירופה או בכל חלק אחר בעולם באותה תקופה, היה מבוסס על ממשלה זעירה ולא מתערבת, מסים נמוכים מאוד (ב-1908 כלל לא שילמו מס הכנסה בארה"ב), רגולציה אפסית ומדיניות מוניטארית אחראית (ה'פד' קם רק ב-1913 וברוב התקופה עד הקמתו שרר סטנדרט זהב). שורה של תנאים שאובמה הוא האנטי-תזה שלהם.

על רקע החירות הכלכלית הזו קמה תעשיית ייצור יעילה שהעסיקה את בני המעמד הבינוני כפועלי ייצור ובזכות ההשקעה, היוזמה והחדשנות של אנשי העסקים, גדל בארה"ב מעמד בינוני שהיה יכול להרשות לעצמו מוצרי צריכה שבמקומות אחרים בעולם היו נחלת העשירים בלבד.

מה עומד מאחורי הנרטיב של אובמה, מדוע הוא מהלל את המעמד הבינוני על חשבון חשיבותם של היזמים, העשירים והמחדשים? התשובה נעוצה בכך שאובמה חייב להמציא לעצמו מצע פוליטי שיצדיק את שאיפתו להיבחר לתקופת כהונה שנייה. עם צמיחה עלובה, יוקר מחייה עולה, צרכנים בחוב ומספר שיא של נזקקי סעד, קשה לו להצביע על הישגים מרהיבים כלשהם. התחליף להצגת הישגים? הבטחה למסות עד העצם את העשירים המרושעים ולהעביר את השלל להמונים. 

אובמה חייב לספק הצדקה מוסרית לגזל שהוא מבטיח לבצע במהלך הכהונה השנייה שלו, והנה הסיפור שהוא טווה: עושרה של אמריקה נוצר לא בזכות העשירים אלא בזכות המעמד הבינוני. העשירים הם רודפי בצע העושקים את עובדיהם ומעסיקים סוללות של רואי חשבון שעוזרים להם להימנע מתשלומי מס. אובמה הוא הוא רובין הוד המודרני שישדוד את כספם של אותם עשירים ויעביר אותו להמוני העם הנאנקים תחת עול המעמד העליון.

למועמד הרפובליקני, מיט רומני, יהיה קשה מאוד להילחם בנרטיב של אובמה. שטיפת מוח סוציאליסטית של עשרות שנים עשתה את שלה, ובארה"ב, כמו בכל העולם המערבי של היום, העשירים נתפסים כרעים וקמצנים שמנצלים את שאר העם.

פוליטיקאי שיטען כי התרופה לכלכלה האמריקאית היא דווקא להקטין את הלחץ על העשירים, כלומר לחזור לחירות הכלכלית של תקופת הנרי פורד - מיסוי מינימאלי, ממשלה זעירה, רגולציה אפסית, ביטול הבנק המרכזי - יתקבל כריאקציונר חשוך (ראה את הטיפול שרון פול מקבל במדיה המיינסטרימית).

אם כך, על מנת לזכות בכהונה שנייה, אובמה מצית מלחמת מעמדות על בסיס תזה מטעה ומצייר את עצמו כרובין הוד המודרני. הבעיה שלו ושל ארה"ב בכלל היא שזרם העשירים שעובר ביער שרווד הולך ומצטמצם. כבר היום, בעיקר בשל המצב הכלכלי בארה"ב, ההגירה ממקסיקו הפכה להיות שלילית - כלומר יותר מקסיקנים עוזבים מאשר מגיעים. עוד רבים וטובים עלולים להצטרף לזרם העוזבים אם ארה"ב תמשיך לרדוף את האלמנטים באוכלוסיה שפעם הפכו אותה לכלכלה הגדולה בעולם .

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 4/5/2012

כלכלת הבחירות של אובמה

מתחת לאור הזרקורים, לא הרבה זמן לפני שאזרחי הכלכלה הגדולה בעולם ייקבעו את גורלה ל-4 השנים הקרובות בתום אחת ממערכות הבחירות החשובות שידעה מעולם, מתנהלת אחת מהמערכות המשפטיות המסקרנות והמשפיעות ביותר שידעה המדינה. בימים אלה ממש, מתחולל קרב בבית המשפט העליון בארה"ב על גולת הכותרת של נשיאותו של אובמה - רפורמת הבריאות אובמהקר (Obamacare).

הסעיף המרכזי שעומד לדיון הוא בדיוק זה שישפיע על כל אחד ואחת מאלה שיגיעו להצביע בקלפי ושמכריח את כלל אזרחי ארה"ב לקנות ביטוח בריאות. הטענה המרכזית בבתי המשפט של שוללי הרפורמה, היא שלממשלה אין סמכות חוקתית להכריח אזרח אמריקאי לקנות מוצר כלשהו.

אם הממשלה יכולה היום להכריח אזרח לקנות מוצר, חשוב ככל שיהיה, מה ימנע ממנה בעתיד להכריח אותו לקנות מוצר שמיוצר על ידי חברת הנקניקים של אחיינו של אובמה, או של כל פוליטיקאי אחר. מכאן ברור שמדובר במאבק משפטי שנועד למנוע תקדים לא רצוי.

אם חוקתיותו של הסעיף הזה באמת תיפסל על ידי בית המשפט העליון, רפורמת הבריאות בכללותה תאבד את ההיגיון הבסיסי שלה. אזרחי ארה"ב לא יצטרכו לקנות ביטוח בריאות עד לאותו רגע שבו יהיו חולים, וכשיבריאו - יוכלו להפסיק לשלם עבור הביטוח, וכך חוזר חלילה. כמובן שאין תוחלת למערכת כזו והיא לא תוכל כלל לקום בצורה זו.

מעניין לראות שאובמה תוקף את בית המשפט העליון בטענה שזהו "אקטיביזם שיפוטי" חסר תקדים ושאין לבית המשפט זכות לבטל חוק שהתקבל בתמיכה בין מפלגתית. העובדה היא שרפורמת הבריאות התקבלה כמעט על חודו של קול בבית הנבחרים - 219 תומכים לעומת 212 מתנגדים. אף לא רפובליקני אחד תמך ברפורמה ו-34 דמוקרטים התנגדו לו. למעשה אם יש כאן איזשהו סנטימנט חוצה מפלגות - זוהי ההתנגדות לרפורמה.

גם הגדרתו של אובמה לאקטיביזם שיפוטי בעייתית למדי. הרי מטרתו של בית המשפט העליון היא לשפוט בהתאם לחוקה האמריקאית. היצמדות לחוקה היא בדיוק ההיפך מאקטיביזם שיפוטי, לפחות לפי התפיסה האמריקאית. אין פלא שימים ספורים אחרי ההצהרות שלו, אובמה ניסה לתרץ ולהסביר ש"דבריו הוצאו מהקשרם".

אלא שהבעייתיות של רפורמת הבריאות של אובמה אינה מסתיימת בכך שהיא לכאורה מעניקה לממשלה הפדראלית סמכויות שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה. הרפורמה הזו מהווה דוגמא מאלפת כיצד התערבות בוטה ואגרסיבית של השלטון בכלכלה החופשית מעוותת את השוק ומהווה כר פורה להעדפת סקטורים החביבים על השליט.

ראשית, אחד מסעיפי הרפורמה קובע כי כל עסק המעסיק מ-50 עובדים ומעלה יצטרך לקנות ביטוח בריאות לעובדיו (אם כי יש אפשרות לשלם קנס במקום קניית ביטוח). המשמעות הברורה היא שכל עסק המעסיק 49 עובדים יחושב פעמיים ושלוש פעמים לפני שהוא ישכור את העובד ה-50. ברור גם שכל עסק שמעסיק 50 או 51 עובדים יחכה להזדמנות הראשונה להיפטר מעובד או שניים. כאשר מחפשים סיבות מדוע שוק העבודה האמריקאי כה חלש ומדוע מספר גדל של משרות עוברות מארה"ב למקסיקו ולמדינות אחרות, רגולציה ממשלתית מעין זו היא אחת הסיבות המרכזיות.

מעבר לעיוות המיוחד שנגרם ממחסום ה-50 עובדים, יש להכיר בכך שעבור המעסיק, עלות ההעסקה של כל עובד עולה ברגע שהממשלה מוסיפה את ההוצאה על הביטוח. לכן, הדרך היחידה של המעסיק להמשיך להעסיק את אותו עובד, היא לקצץ בשכר כדי לשמור על הוצאה קבועה בעיני המעסיק. בתנאי תחרות חופשית (תחרות גם על מוצרים וגם על עבודה), עלות העובד היא אופטימאלית יחסית לתפוקה שלו וכל עוד התפוקה נשארת בעינה, למעסיק אין ברירה אלא לשמור על העלות קבועה. הנקודה היא, שבכך שהממשלה מחוקקת חוק בריאות, היא אינה עוזרת לאף אחד (חוץ אולי מחברות הביטוח) מאחר שרמת חייו של העובד אינה עולה.

היומרה של השלטון לנהל את פרטי פרטיו של הביטוח הרפואי מאפשרת לו לשחד את הסקטורים החביבים עליו. למשל, אובמה מקדם את הרעיון כי כל מעסיק יציע ביטוח בריאות הכולל אמצעי מניעה בחינם למועסקות שלו. כמובן שאין דבר כזה אמצעי מניעה בחינם כפי שאין דבר כלשהו בחינם. המשמעות האמיתית היא שהעלות של המוצר תעלה פלאים כאשר תחרות על מחירים תהפך ללא רלוונטית, מאחר שממשלה היא הלקוח שמשתמש בכספי מסים לממן מוצרים לסקטור המועדף.

במילים אחרות, כספי מסים יעברו דרך ביטוח הבריאות מכלל הציבור לנשים שמשתמשות באמצעי מניעה. סקטור הנשים חשוב מאוד לאובמה במאמציו להיבחר לכהונה שנייה בנובמבר 2012. ואכן, סקרים שנעשו לאחרונה מראים כי יש סחף בקול הנשי לטובת אובמה והרחק מרומני. שוחד בחירות עובד!

קצרה היריעה לתאר את שלל העיוותים, הבזבוזים והאווילות הכלכלית שכרוכות בניסיון של הממשל לנהל לפרטי פרטיו מערכת כה מסובכת כמו מערכת בריאות. 2,400 העמודים של הרפורמה כוללים עוד ועוד דוגמאות מדכאות, כולן כמובן במסווה של נאורות שלטונית.

במקום חיסכון - בור בתקציב

לפני כמה ימים התפרסם מחקר אוניברסיטאי של מומחה תקציב, רפובליקני יש לציין, שטוען שרפורמת הבריאות תוסיף מאות מיליארדי דולרים לגירעון התקציבי האמריקאי. והאמת היא, שאפילו אם רפורמת הבריאות תחצה את המכשול החוקתי בבית המשפט העליון, לארה"ב פשוט אין מספיק כסף לממן את כל המערכת הזו, כמו שאין לארה"ב יכולת ארוכת טווח לממן את תקציב ההגנה ואת מערכת הרווחה שלה. כך או כך נראה כי רפורמת הבריאות של אובמה לא תקום.

אולם נשאלת השאלה - מהו הפתרון למערכת הבריאות האמריקאית שהיא יקרה מאוד ומשאירה מיליוני אמריקאים ללא ביטוח? יש לזכור שעוד לפני עידן אובמה, ההתערבות של השלטון במערכת הבריאות היא רחבה במונחים תקציביים, אגרסיבית וכוללנית. ולכן התשובה ברורה - כמו בכל סקטור אחר בכלכלה, הצרות כמעט כולן מגיעות מהתערבות ממשלתית והתרופה כמעט תמיד היא הסתלקותה של הממשלה ומתן הזדמנות לשוק החופשי לעשות את שלו - לספק את המוצר האיכותי ביותר במחיר הטוב ביותר.

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 12 באפריל 2012

חירות על הנייר

בסוף השבוע האחרון רוב תושביה היהודיים של מדינת ישראל התכנסו וחגגו את חג החירות שמציין את יציאת בני ישראל מעבדות תחת השלטון הדיקטטורי של פרעה לחירות תחת חוקי אלוהים. זוהי הזדמנות טובה לנסות לחשוב מכמה חירויות באמת נהנים  אזרחי מדינת ישראל. מפתיע מאוד שגם בצורת החירות היסודית ביותר, זכות הקניין, עם ישראל מתברר כעבד.

המהות של הזכות הזו נראית מובנת מאליה, כפי שוויקיפדיה מגדיר: "זכות הקניין או בעלות היא זכותו המשפטית של אדם למנוע מאנשים אחרים לפגוע או לעשות שימוש במשאב פיזי או מושג מופשט. על פי הוגים רבים זכות הקניין נמנית עם זכויות האדם הטבעיות."

זוהי זכות יסודית מאחר שהגנה על רכושו של אדם מונעת את מירב הנזק שיכול לגרם שלטון עריץ (בעיקר אם גם גופו של אדם נחשב לקנינו). מנגד, שלטון דמוקרטי הוא חסר טעם אם זכות הקניין אינה קיימת בו, שהרי הרוב תמיד יכול להצביע בעד החרמת רכושו של המיעוט.

אפרופו חג הפסח, הדת היהודית מכירה בזכות הקניין כזכות יסודית, עוד מאז עסקת מערת המכפלה שבוצעה בכסף רב כדי להדגיש את זכות הקונה, ומכאן גם הציווי "לא תגנוב".

אם כן, מה מצבנו בישראל של שנת 2012, בכל הקשור לחירות בסיסית ביותר שיש לנו?

נתחיל עם השאלה שהיא אולי החשובה ביותר: כמה מהשכר שלנו נשאר בידינו וכמה נלקח על ידי הממשלה? מסים הם מחויבי המציאות שכן לממשלה יש כמה תפקידים שהיא חייבת לבצע. הממשלה חייבת להגן על גבולות המדינה, היא חייבת לקיים מערכת אכיפת חוק והיא קיימת לקיים מערכת רגולטורית בסיסית. הבעיה מתחילה בכך שהממשלה החליטה בימים עברו לקחת על עצמה יותר ויותר תפקידים. הממשלה מקיימת מערכת חינוך (אין זה מובן מאילו שהממשלה צריכה לנהל את מערכת החינוך), מערכות תמיכה סוציאליות רבות וכו.

התוצאה? למעלה מ-50% משכרו של השכיר הממוצע נאכל על ידי מסים ישירים (בעיקר מס הכנסה), מסים עקיפים (מע"מ, בלו) ומסים אחרים (דיור, רכב, טלוויזיה והיד עוד נטויה). כאשר מרבית מההכנסה שלנו נלקחת על ידי המדינה, האם נוכל להגיד שאנחנו בני חורין, או שמא אנו הצמיתים של הממשלה ושל הסקטורים שמצליחים לנתב את כספי המסים לטובתם?

מעניין שצמיתים בימי הביניים היו משלמים שיעורי מס לבעל האחוזה ברמות של בין 25% ל-33%. בתמורה, בעל האחוזה היה מספק לצמיתים שירותי הגנה שהיו נחוצים בתקופה האלימה ההיא. אמנם אנו נהנים מחופש תנועה והגנה חלקית של מערכת המשפט, דברים שהיו קיימים בצורה מאוד חלקית בימי הביניים, אולם לפחות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לשמור על פרי עמלנו, נראה שמצבנו רע מזה של הצמיתים.

אם לפחות היה אפשר לטעון שהשירותים שהממשלה נותנת תמורת המסים שהיא גובה היו ברמה סבירה, אז הרי שיש להם הצדקה. אבל כל מי שמכיר למשל את מערכת החינוך (ההוצאה השלישית בגודלה בתקציב המדינה אחרי תשלום חובות ותקציב הביטחון) יודע שאין רחוק מכך.

כך או כך, הפגיעה בזכות הקניין שלנו אינה מסתיימת במסים שמוטלים עלינו. כפי שפורסם בעיתונות פעמים רבות בשנה האחרונה, וכפי שיודע כל מי שמטייל אל מחוץ לגבולות ישראל, המחירים בארץ לדיור, למוצרי מזון, ריהוט, ביגוד, וחלקית גם למוצרי אלקטרוניקה גבוהים בעשרות אחוזים לעומת מחירי חו"ל. גם כאן האשם הבלעדי בגזל היא הממשלה.

הממשלה היא זו שמטילה מכסים, יוצרת בירוקרטיות הרסניות (שוק הדיור) ,מחלקת סובסידיות, מערימה קשיים על ייבוא או על תחרות, ממציאה תקנים אבסורדיים (מכון התקנים) מקימה מועצות (מועצת החלב) שמנסות לנהל את השוק. הכול כדי למנוע מהשוק החופשי לספק את המוצרים האיכותיים ביותר במחיר הנמוך ביותר. המניעים להגנות על התעשיות המקומיות הם תמיד נשגבים. האיום בפיטורים של העובדים המקומיים תמיד עובד.

הפתרונות של מנהיגי המחאה: גרועים

משום מה, גזל כספם של 8 מיליון אזרחים דרך מחירים גבוהים כדי להגן על תעשיות שיש להן וועדים ולוביסטים מוצלחים נחשב למוסרי יותר מאשר לתת לשוק החופשי לפעול ולתת לעובדים המפוטרים למצוא את מקומם בתעשיות פרודוקטיביות שבהן לישראל יש יתרון תחרותי.

גם במקרה וועד עובדי הרכבת, אסור להתבלבל בזהותו של פרעה המודרני. אלה אינם הלוביסטים, הוועדים והתעשיות הלא יעילות שגוזלות את כספו של הציבור. זוהי תמיד הממשלה, לה הכוח, היא זו שלוקחת את ההחלטות והיא שמחליטה להקריב את זכות הקניין על מזבח הכוח האלקטוראלי.

הבעיה העיקרית היא שערב הגל השני של המחאה החברתית שתבוא כנראה בקיץ, הפתרונות שיועלו על ידי דוברי המחאה יהיו הפתרונות הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כאשר חושבים שהממשלה היא הפתרון והחברות הן שורש הרע, התוצאה היא שפרעה מקבל יותר כוח.

אם המחאה החברתית תדע לזהות את המדיניות הפרוטקציוניסטית של הממשלה, את הניסיונות של קבוצות פוליטיקאים ובירוקרטים לנהל את השוק, את התרבות השלטונית שמעדיפה להעביר כספי ציבור לוועדים אלימים כשורש הרע, אולי סוף סוף נתחיל את המסע האמיתי שלנו לחירות.

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 8 לאפריל 2012

המשקיעים לא פראיירים

אין ויכוח על כך שהמשקיעים הזרים נטשו את הבורסה בת”א. השאלה המעניינת היא מה גרם לכך

אם תשאלו סוחר מקומי בבורסה בתל אביב, מה האירוע המשמעותי ביותר מבחינתו בעשר השנים האחרונות, הוא בוודאי יצביע על ה-26 במאי 2010. ביום זה שינתה חברת המדדים של מורגן סטנלי את הסיווג של ישראל משוק מתפתח לשוק מפותח. מאז אותו היום הרבה מים עברו בנהר זרם מהר וחזק. אותו זרם שטף מכאן לחלוטין את המשקיעים הזרים.

כאשר ישראל הייתה מדינה מתפתחת, משקלה בסל ההשקעות במדינות מסוג זה היה 2.87% מכובד למדי. משקלה של ישראל בסל המדינות המפותחות הוא נמוך כמעט פי 8 ועומד על 0.37%. כלומר אפילו השקעה מוצלחת מאוד במניות ישראליות תניב תשואה כל כך לא משמעותית לתיק ההשקעות הכללי, שהמאמץ הדרוש מצד המשקיע לזהות את ההשקעות האלה, פשוט אינו שווה את הזמן ומשאבי המחקר שיש להשקיע. 

על פניו ההסבר מניח את הדעת, אלא שיש בו שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא התזמון. שינוי הסיווג של מדינת ישראל התבצע במאי 2010. גם בשנה לאחר שינוי הסיווג, נמשכה תקופת ההסתגלות שאמנם התאפיינה בירידה במחזורים אך לא הגיעה לתחתיות של ימינו. אמנם אי אפשר היה לצפות שהבורסה בתל אביב תחזור למחזורים שאפיינו אותה טרם שינוי הסיווג מהסיבה בשל הירידה החדה בהשקעות הפסיביות בישראל (דרך תעודות סל עולמיות המחזיקות במניות מקומיות), אך להתייצבות במחזורי המסחר בוודאי יכולנו לצפות, בפועל קרה ההפך - המחזורים צנחו פלאים.

הבעיה השנייה שהופכת את תיאוריית שינוי הסיווג לחשודה היא שהגדרת מדינת ישראל כמדינה מתפתחת או מפותחת אינה רלוונטית לחלק מהמשקיעים. מטרתן של קרנות גידור היא פשוט לייצר תשואה, והן אדישות לחלוטין לסיווגים ולבנצ'מרקים ופשוט מנסות לבחור מניות טובות.

לסיכום, שינוי הסיווג ללא ספק עשה נזק למדינת ישראל אך הוא אחראי רק לחלק מהנטישה, ואולי אפילו לא לחלקה הגדול.

אבל מהן הסיבות האמיתיות האפשריות לבריחת המשקיעים מהבורסה בתל אביב? ננסה לבחון אותן ולהגיע למסקנה.

איראן

אני לא טוען שלמתחים הגיאו-פוליטיים אין כלל השפעה על ההשקעות בארץ אך לדעתי ההשפעה מועטה ואף זניחה. ראשית, מרווח ה-CDS (עלות הביטוח כנגד חדלות פירעון של אג"ח ממשלתי) של ישראל לא נפתח בצורה מהותית שמרמזת על שינוי אמיתי בתפיסת הסיכון של מדינת ישראל. במיוחד בהשוואה למדינות אירופה למשל - הסובלות ממשבר חובות חמור ומשקיעים העלו ספקות משמעותית בנוגע ליכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן.

שנית, ממשלת ישראל משקיעה מאמץ רב בניסיונות לשכנע כי איראן היא בעיה קריטית שדורשת פיתרון דחוף. כיצד אפשר להתלונן מצד אחד שהעולם לא מכיר ברצינות המצב האיראני ומצד שני לטעון כי משקיעים בורחים ממדינת ישראל בשל רצינות המצב האיראני  ?

רגולציה והתערבות ממשלתית

התשובה השלישית היא לדעתי התשובה הנכונה ביותר ותולה את מרבית האשמה ברגולציה של ממשלת ישראל. זו לדעתי גם אחת הסיבות העיקריות מדוע מנהלי השקעות ישראלים מעבירים כספים לחו"ל.

שתי הדוגמאות העיקריות שמשקיעים זרים מרבים להזכיר הן העלאת תמלוגי הגז והעלאת התמלוגים שכימיקלים לישראל משלמת מאשלג בים המלח.

במקרה של חברות הגז, קבוצת משקיעים, שבהם היו גם משקיעים זרים, סיכנו את כספם והשקיעו בחיפושי גז ונפט על פי חוזה תמלוגים חתום ע"י מדינת ישראל. כאשר הבלתי צפוי קרה ונמצא גז בכמויות מסחריות, מדינת ישראל חזרה בה מההסכם והעלתה את התמלוגים בצורה חדה (בתמיכה ציבורית רחבה) ופגעה קשות בארבע חברות מתוך ה-25 שנסחרות בת"א 25.

המקרה של כימיקלים לישראל דומה. האחים עופר שקנו את כי"ל כדת וכדין לפני כ-13 שנה עשו צעד עסקי נכון, בניגוד למשל לקניית צים שהתבררה כטעות יקרה. הביקוש מהמזרח הרחוק, תעשיית האתנול האמריקאית וירידת שער הדולר הקפיצו את מחיר האשלג שמוציאה כימיקלים לישראל מים המלח בערך פי 5 תוך עשור. העושר שהאחים עופר הפיקו נראה לא הוגן בעיני הפוליטיקאים - והם בחרו להפר הסכמים חתומים עם החברה ולהעלות את התמלוגים שעליה לשלם למדינה. בכך המדינה פגעה קשות בשתי חברות מתוך ה-25 שנסחרות בת"א  כי"ל והחברה לישראל.

בעיני רבים מהמשקיעים הזרים, התדמית של מדינת ישראל כמדינת חוק המגנה על זכויות הקניין, הידרדרה לרמות המזכירות את רוסיה.

השאלה הנפוצה ביותר שאני נתקל, בשיחות עם משקיעים מקומיים ובמיוחד זרים היא מתי המדינה מתכננת להעלות עוד פעם את התמלוגים לכימיקלים לישראל. התשובה שלי היא שלפחות על פי הצהרות הממשלה, העניין נגמר. אבל מי יכול להאמין לגוף שלטוני שפעם אחר פעם קורע לגזרים הסכמים שהוא חתום עליהם ועוד מתהדר בנוצות של מוסר כשהוא עושה את זה.

לפני כמה ימים דווח כי שר האוצר נוסע לחו"ל לשכנע משקיעים זרים לחזור להשקיע בארץ. כל מה שאני יכול זה לטעון מה הטעם במאמצים שמשקיעה הממשלה מעל לפני השטח, אם בפועל בצד הביצוע אנחנו נכשלים? עד שהממשלה לא תבהיר במעשים כי מדיניות הפרת החוזים הסתיימה, שר האוצר עתיד לגלות, שלפעמים פראיירים פשוט עוזבים ולא מתחלפים .

הערה: המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 30/03/2012.

יוג'ין קנדל: ועדת ששינסקי דווקא הגבירה את הוודאות ליזמי הגז

מסתבר שיוגי'ן קמבל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, חושב שוועדת שישינסקי עשתה טובה לחברות הגז בכך שהגבירה את הוודאות בשוק.

http://www.themarker.com/dynamo/1.1673875

וכך הוא אומר: "כשיש חוק לא הגיוני כפי שהיה לפני חוק ששינסקי (ג.א.: אותו חוק שעליו הייתה חתומה המדינה ושלפיו פעלו יזמי הגז)- הסיכון לשינויים בכללי המשחק עולה. לאחר שנחקקו מסקנות הוועדה יש פחות סיכוי לשינוי מהותי בתחום. לפיכך הוודאות ליזמים דווקא עלתה בעקבות ששינסקי".

כלומר, אם אני הולך בסימטא חשוכה וקיימת חוסר וודאות אם ישדדו אותי, השודד שמגיע ולוקח את כספי בעצם עשה לי טובה, הוא גאל אותי מייסורי חוסר הוודאות. 

אובמה ייבחר לכהונה שנייה וזו דווקא הזדמנות כלכלית לישראל

אחרי שלוש שנים בשלטון קשה לכנות את אובמה נשיא מוצלח במיוחד. הצמיחה הכלכלית בארה"ב היא אנמית ומבוססת על אשראי זול, הדפסת דולרים, וצריכה של מוצרים שיוצרו ברובם מחוץ למדינה. רמת החיסכון של האמריקאי הממוצע נמצאת בצניחה חופשית, כאשר מנגד רמת החוב של הצרכנים ממשיכה לטפס. 


גם הירידה ברמת האבטלה בחודש נובמבר ל-8.6% היא אחיזת עיניים. היא נובעת בחלקה ממשרות זמניות שנוצרו לצורך עונת הקניות וחלקה נובעת מירידה בהשתתפות בכוח העבודה, כלומר, אנשים שהתייאשו מהניסיון למצוא עבודה ונפלטו מהשוק לחלוטין. במקביל, ארה"ב ממשיכה לאבד בעקביות משרות ייצור וכמעט כל המשרות שכן נוצרות, זמניות או לא, הן במגזר השירותים. רמת האבטלה, אם כוח העבודה היה נשאר קבוע מאז שנת 2007, היא למעשה 11% ומדד האבטלה הכללי U6 הכולל משרות חלקיות, קרוב ל-20%, כך לפחות עפ"י הנתונים של הפיננשל טיימס.

ארה"ב השתנתה בצורה קיצונית בעשורים האחרונים. מאומה של משלמי מסים יצרניים, המכלכלים את עצמם ואינם סמוכים על שולחנה של הממשלה, אמריקה הפכה להיות לאומה של נזקקים. בשנות ה-80 המוקדמות כ-30% מהאמריקאים קיבלו תמיכה כספית מלפחות תכנית ממשלתית אחת - ביטוח לאומי, דיור מסובסד, דמי אבטלה וכדומה. כיום המספר הזה מתקרב למחצית מהאמריקאים. על פי הערכות אחרות, לפחות 53% מהאמריקאים מקבלים תמיכה כספית משמעותית כלשהי מהממשלה ומספר זה צפוי לעלות ל-60% עד 2040 (לא כולל את תכנית הבריאות של אובמה).


במבט יותר קרוב, תמונת הנזקקות האמריקאית נראית כמעט מזעזעת. למשל, מספר האמריקאים המקבלים תלושי מזון קפץ ב-2011 ליותר מ-44.5 מיליון, עלייה של 11% מ-2010 וזינוק של 60% לעומת 2007. דוגמה נוספת היא תכנית הבריאות (מדיקר) שכיום רשומים בה כ-47.4 מיליון אמריקאים, עלייה של 38% מאז 1990. עד 2030, מספר זה אמור להגיע ל-80.4 מיליון. ההוצאה על מדיקר מגיעה כמעט ל-600 מיליארד דולר וההוצאה על תלושי המזון מגיעה לכ-75 מיליארד דולר.


מדוע אובמה ייבחר לכהונה שנייה?

אובמה מבטיח להמשיך את התמיכה הזו ואף להגדיל אותה. וכאשר הכלכלה האמריקאית והחברה האמריקאית מתפתחים בכזו צורה שרוב האמריקאים סמוכים על שולחנה של הממשלה, המועמד אשר יבטיח את ההבטחות המתוקות ביותר לרוב הבוחרים, יזכה בבחירות, גם אם המועמד הזה הוא הנשיא המכהן, שאמור להיפגע מהמצב הכלכלי.


מנגד, האידיאולוגיה הרפובליקנית הדוגלת באחריות פיסקאלית איננה קלף מנצח בארה"ב של ימינו. משאלי דעת קהל מראים בבירור שהאמריקאים אינם רוצים לקצץ בתכניות החברתיות היקרות שלהם. בין 69% ל-78% אינם רוצים לקצץ בתכניות הבריאות הממשלתיות מדיקר ומדיקייד. 56% אינם רוצים לקצץ בתקציב הביטחון.

כמובן שאי אפשר אפילו להתחיל לטפל ברצינות בגירעון הממשלתי האמריקאי - גירעון של בערך 1.3 טריליון דולר בשנת 2011 - בלי לפגוע קשות בתכניות החברתיות. התקציב החברתי גדל ב-79% בעשר השנים האחרונות והוא אחראי כיום ל-64% מהתקציב הכללי של ממשלת ארה"ב, לעומת 47% בשנת 1990 ו-26% ב-1960.

ייתכן שהדבר הנכון לעשות כדי למנוע את פשיטת רגלה של ארה"ב הוא לקצץ באכזריות ובבת אחת בתמיכה הממשלתית (כפי שהמועמד הרפובליקני רון פול מבטיח לעשות), אך לפוליטיקאים האמריקאים פשוט אין מנדט מהעם לעשות את זה. ההפך הוא הנכון, רוב ברור של האמריקאים רוצה להגדיל את תקציבי החינוך (רוב של 74%), הבריאות (60%) והביטוח לאומי (57%).


מדוע מדובר בהזדמנות כלכלית אדירה לישראל?

הדרך היחידה להמשיך את מבנה התמיכות החברתיות הנוכחי ואת תקציב הביטחון, בלי לתת לגירעון לגדול במהירות בלתי נשלטת, הוא להעלות מסים. וגם כאן יש לאובמה תמיכה בקרב העם.

72% מהאמריקאים תומכים בהעלאת מסים למשפחות שמרוויחות מעל 250,000 דולר לשנה (אגב, בניו-יורק או בחלקים מהחוף המערבי זו אינה הכנסה שיכולה להכתיר אותך בתואר "עשיר"). אפילו בקרב הרפובליקנים יש תמיכה של כ-54% להצעה הזו. הקבוצה היחידה שמתנגדת היא של אלה שמרוויחים לפחות 100 אלף דולר לשנה.

ואיפה ההזדמנות הגדולה לישראל? בדיוק בקבוצה של היזמים, המשקיעים, המוכשרים, בעלי העסקים הקטנים-בינוניים, אלה שנמצאים עכשיו על הכוונת של אובמה שינסה לשדוד ככל יכולתו את קבוצת המיעוט המצליחה כדי לשחד את קהל הבוחרים שלו. ובתוך קבוצת המיעוט הנשדדת, אפשר להניח שמספרם של היהודים הוא משמעותי מאוד. וייתכן גם שחלקם ייבחר לנטוש את הכלכלה האמריקאית המכבידה.


אלה אינם חלומות באספמיה. הנטייה הגוברת של האמריקאים לעזוב את "ארץ המסים הבלתי מוגבלים" לטובת שדות מרעה ירוקים יותר וחופשיים יותר נתמכת בנתונים: משרד החוץ האמריקאי מעריך כי מספר שיא של 6.3 מיליון אמריקאים לומדים או עובדים כיום בחו"ל. על פי סקר שנערך ע"י סוכנות הייעוץ "America Wave" מספרם של האמריקאים בגילאים 25 עד 34 שמתכננים לעזוב את ארה"ב גדל פי 5 בשנתיים האחרונות בלבד (אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה הסקרים האלה מדויקים אבל הם בוודאי מסמנים כיוון).


שני האתגרים


כהונה שנייה של אובמה נושאת בחובה גם סכנה למדינת ישראל, בעיקר בעיני מי שמאמין שאובמה הוא עוין לישראל ובכהונה שנייה ואחרונה ייתן לעוינות שלו להתבטא ביתר שאת. ולכן מדינת ישראל עומדת בפני שני אתגרים, במידה שאובמה אכן ייבחר לכהונה שנייה: ראשית, לשרוד את העוינות שלו בזירה המדינית. ושנית, לנקוט במדיניות של שוק חופשי ומסים נמוכים כדי למשוך לכאן את טובי בניה של הקהילה היהודית האמריקאית וכך לקצור את פירות מדיניותו הכלכלית של אובמה.

הערה: המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 25/12/2011  

תנו לאובמה ומרקל פחות כוח

תנועת מסיבת התה היא תנועה פוליטית רפובליקנית המורכבת, אם לשפוט על-פי התקשורת הישראלית וחלק מהתקשורת האמריקנית, מחבורה של רפי שכל הזויים. התנועה דוגלת בשוק חופשי, בתקציב מאוזן, ובממשלה קטנה שמתערבת כמה שפחות בחיים הכלכליים והחברתיים של אזרחי המדינה. משום מה, העקרונות האלה הפכו למעין בדיחה בעיני רבים בתקשורת ובחוגי הכלכלה.

לעומת זאת, תקציב גירעוני, הדפסות כספים אינפלציוניות וממשלה גדולה וריכוזית נחשבים כיום למאפיינים של מדיניות כלכלית נבונה. ממשלת ארה"ב, הקפיטליסטית כביכול, מתנהלת כבר כמה עשורים על-פי עקרונות האלו. אובמה אמנם מביא את המגמה הזו לשיא גרוטסקי, אבל בסופו של דבר הוא רק ממשיך ומגביר את מה שעשו הנשיאים לפניו.

רובנו נולדנו לתוך תקופת הממשלה הגדולה ורובנו חושב שזהו המצב הטבעי. אלא שפעם, כשארה"ב באמת התברכה בשוק חופשי, זה היה אחרת.

שלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כלומר בערך מ-1870 עד 1910, הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב. כמו וודי אלן ב"ישנוני", מי שנרדם ב-1870 והתעורר ב-1910, היה מרגיש כאילו הגיע לעולם אחר. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות, בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.

זו לא הייתה תקופה מושלמת, וההתעשרות האגדית של קרנגי, רוקפלר וג'י.פי. מורגן לא מצאה חן בעיני רבים, אבל בשנים האלה ארה"ב הפכה למעצמה תעשייתית גדולה וחזקה מהאימפריה הבריטית והתוצר הריאלי לנפש הוכפל למרות גלי ההגירה האדירים (הגרף מ- Wikimedia Commons):

מה שעוד אפיין את התקופה הזו, זה שלא היה בנק מרכזי, לא היו הדפסות של כסף, הממשלה הייתה זעירה במונחים של היום והשיטה המוניטארית התבססה על סטנדרד הזהב.

הטענה היא לאו דווקא שהשיטה המוניטארית והשלטונית הזו הביאה לצמיחה המהירה בארה"ב, אפשר בוודאי לטעון שזו הייתה צמיחה מבסיס נמוך, אבל אפשר גם לתהות מדוע שיטה כלכלית שהוכיחה את עצמה, לפחות כשיטה המאפשרת צמיחה מהירה, הפכה למוקצה מחמת מיאוס. מה גם שהשיטה הנוכחית של הממשלה הגדולה והריכוזית נכשלת בצורה כל כך ברורה.

הדפסת כסף זה כוח

שתי טענות מרכזיות מועלות כנגד חזרה לסטנדרד הזהב, השיטה שעמדה במרכז תקופת הצמיחה הגדולה של ארה"ב ושנזנחה לחלוטין בשנת 1971: הטענה הראשונה היא שאין מספיק בזהב וההספקה שלו לא עולה בקצב מספיק מהיר לתמוך בצמיחה כלכלית; הטענה הזו מבלבלת בין כסף לצמיחה, צמיחה היא תוצאה של ייצור, כסף זה בסך הכל שיטה לתמחר את המוצר. כאשר כמות המוצרים עולה וכמות הכסף קבועה, המחירים יורדים - בדיוק כפי שקרה בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-19. ומה כל כך רע במחירים יורדים?

הטענה השנייה היא רצינית ובעייתית יותר. סטנדרד הזהב מוציא מידי הממשלה כלי מדיניות מרכזי - הדפסת כסף. בעזרת הדפסת כסף אפשר לממן, לפחות עד שהאינפלציה מתחילה להשתולל, תקציבים נדיבים, חבילות חילוץ, סובסידיות ומענקים לקבוצות אינטרסים, למקורבים, למלחכי פנכה, לפרזיטים ולשאר הקבוצות הלא יצרניות של החברה - הרי הקבוצות היצרניות לא צריכות את עזרת הממשלה.

ההיסטוריה אמנם מוכיחה – החל מברית המועצות, דרך זימבבואה של מוגאבה, ישראל בשנות ה-80 וכלה בארה"ב של אובמה - שהדפסות כסף ככלי מדיניות מעוותות את הכלכלה, גורמות לאינפלציה ופוגעות בציבור החוסכים. אבל הדפסות כסף זה כוח ופוליטיקאים אוהבים כוח.

עכשיו תסתכלו על ברק אובמה, אנגלה מרקל, בן ברננקי, ז'אן קלוד טרישה, ניקולא סרקוזי וגם על הפוליטיקאים שלנו ותנסו לדמיין בכמה ישתפרו החיים שלנו אם לאנשים האלה יהיה פחות כוח.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 11/09/2011 

הטעות של S&P

שבועיים וקצת לאחר הורדת הדירוג לארה"ב נראה שהביטוי "לירות בשליח" הומצא בשביל סוכנות S&P. כמות הבוז והנאצות שנשפכו על סוכנות הדירוג, די מרשימים אבל היא אינה רק ביטוי של זעם עיוור, יש לה מטרה מעשית ברורה - ניסיון להרתיע את מודי'ס ואת פיץ' מלצעוד בעקבותיה של S&P.

ההאצה בחקירה של זרועות הממשל האמריקאי נגד S&P, חקירה שייתכן שהחלה כאמצעי הרתעה, היא ביטוי בוטה במיוחד של הגישה הזו.

לביקורת נגד סוכנות הדירוג יש זוית נלעגת במיוחד והיא הטענה שמאחר ש-S&P פספסה את משבר הסאב-פריים, אין לקחת ברצינות את הורדת הדירוג של ארה"ב. הרי אפשר לטעון שדווקא אין לקחת ברצינות את מודי'ס ואת פיץ' שגם הן פספסו את הסאב-פריים ועדיין חושבות שלארה"ב מגיע דירוג AAA. ייתכן גם ש- S&P לומדת משגיאות העבר בעוד שתי האחרות ממשיכות לטמון את הראש בחול.

התרגיל של אובמה נהפך לבומרנג

לפני כמה שבועות, כאלמנט מרכזי בטקטיקת הלחץ של אובמה, איים ממשל ארה"ב, כמעט במפורש, כי אם הרפובליקנים לא יסכימו להעלאת תקרת החוב, ארה"ב תגיע לחדלות פרעון. אלא שעם עלות רבית בגובה כ-200 מיליארד דולר בשנה ותקבולי מסים בהיקף 2.2 טריליוני דולר, לממשל הייתה היכולת להמשיך לשלם אפילו אם תקרת החוב לא הייתה מוגבהת.

ארה"ב אמנם הייתה נאלצת לקצץ במקומות אחרים, מן הסתם בתקציב הביטחון או בתקציבים הסוציאליים המתנפחים, אולם בסופו של דבר זהו עניין של סדר עדיפויות. לכן משמעות האיום של אובמה היא שהוא רואה במחזיקי החוב את הקורבן הראשון לכל קיצוץ שהוא היה נאלץ לעשות.

ייתכן שהאיום של אובמה היה תרגיל של לחץ ללא כוונה אמיתית מאחוריו. אבל S&P כנראה לקחה אותו ברצינות. כמובן שהקיצוץ המגוחך בסך 25 מיליארד דולר, שנעשה כחלק מההסכם להעלאת תקרת החוב, הוסיף גם הוא לחוסר האמון הגובר של S&P ביכולתה של ארה"ב להשתלט על הגירעון שלה אבל מעניין לחשוב אם אובמה, במבט לאחור, אינו מתחרט על האיומים שפיזר.

אגב יש לשים לב לכך שעלות הרבית השנתית בסך 200 מיליארד דולר היא תוצאה של רבית מאוד נמוכה. כאשר בסופו של דבר הרבית תעלה, ארה"ב תהיה בבעיה אמיתית.

המשקיעים בזהב לוקחים את S&P ברצינות

למרות הבוז והזלזול שהיו מנת חלקה של S&P נראה שהשוק דווקא לקח את הורדת הדירוג ברצינות רבה. מאז -5 באוגוסט, ממשיכה מגמת העלייה במחיר הזהב ומדד יואי (HUI - מדד של 15 מניות כריית זהב לא מגודרות) עולה גם הוא. הסיבה לעלייה במחיר הזהב ברורה - השוק מריח אינפלציה.

אם באמת ארה"ב עלולה להתקל בקשיים להחזיר את החוב שלה, כי אז יש לצפות לאינפלציה מואצת שתוריד את ערך החוב של ארה"ב וכמובן תוריד את כוח הקנייה של המזומן ושל האג"ח הממשלתי האמריקאי. זהו הטריק הישן ביותר של ממשלות שמתקשות להחזיר את החוב שלהן וזה פתרון הרבה יותר מכובד מחדלות פרעון משפילה. במצב שבו ערך המזומן עתיד להישחק, יש טעם רב בהחזקת זהב. הזהב אמנם אינו משלם רבית אך הוא אינו ניתן להדפסה, הוא משמש כמטבע מזה אלפי שנים והוא משמש מגן אפקטיבי בפני הגחמות של המדינה – בעיקר אם הוא מוחזק כנכס פיזי ולא כתעודת סל.

לא הכול זהב

תופעה מעניינית ומנוגדת לעליית מחיר הזהב היא ירידת התשואות של ניירות האוצר האמריקאי. ההשקעה בנכסים דולריים נושאי רבית נמוכה מנוגדת לחלוטין לרעיון של השקעה בזהב והיא מראה שחלק גדול מציבור המשקיעים אינו מזהה את עליית מחירי הזהב כסימן לעליית אינפלציה שתשחוק את ערך הנכסים הללו.

אולם העובדה, שבניגוד לסוף 2008 כאשר הדולר עלה כתגובה אינסטינקטיבית למשבר, הפעם הדולר מתקשה לעלות אפילו מול היורו הבעייתי, מרמזת שייתכן שהמשקיעים נסחפים אל האוצר האמריקאי לא מאהבת הדולר אלא ממחסור באפיקי השקעה סבירים ונזילים מספיק.

ובכול זאת, איפה S&P טועה?

די להעיף מבט ברשימת הדירוגים של S&P כדי לזהות מוזרות אחת. כיצד זה ארה"ב, הלווה הגדולה בתבל, עם גירעון ממשלתי עצום וגירעון סחר שובר שיאים, מדורגת בשתי דרגות מעל המממנת העיקרית שלה – סין, שהיא יצרנית ויצואנית ענק? סיכון פוליטי גבוה יותר בסין הוא אולי התשובה המתבקשת, אבל סיכון פוליטי אינו הסיבה שמלכתחילה גרמה להורדת הדירוג של ארה"ב?

נקווה שלא יתברר שהטעות של S&P לא הייתה בכך שהיא הורידה את הדירוג של ארה"ב אלא בכך שהיא הורידה אותו רק בדרגה אחת.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 30/08/2011 

דולרים בלי הגבלה

היום, לפני 40 שנה בדיוק, ב-15 באוגוסט 1971, החל אחד הניסויים המוניטאריים הגדולים בתולדות האנושות. זה קרה כאשר הנשיא ניקסון חתך את הקשר שחיבר את הדולר לזהב, והפך את הדולר למטבע שאינו מיצג שום נכס ריאלי.

סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה בעייתית לארה"ב – הצמיחה הגדולה שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה והמדינה התמודדה עם העול ההולך וגובר של מימון מלחמת וייטנאם. לניקסון נמאס מהרסן ששם עליו הזהב – צורת כסף המעצבנת פוליטיקאים כי כי אי אפשר להדפיס אותה – והוא החליט להצעיד את ארה"ב והעולם לעידן של צמיחה שבו אפשר לייצר דולרים יש מאין וללא הגבלה.

כיום אפשר לומר שהניסוי המוניטארי הזה נכשל לחלוטין. תוך 40 שנה הדולר איבד 98% מערכו במונחי זהב. אבל לא רק במונחי זהב. אנחנו שומעים לעיתים קרובות כיצד מחיר הנפט עולה ומכביד על כלכלת ארה"ב והעולם. אולם יש לזכור כי הנפט מתייקר רק במונחי דולר ורוב המטבעות אחרים.

במונחי זהב או כסף (המתכת, לא המטבעות והשטרות שמנפיקות מדינות), הנפט וסחורות אחרות נסחרים קרוב לרמות שפל. מה שמרמז שאנו איננו עדים למחסור פיזי אמיתי בהיצע של רוב הסחורות אלא לאובדן ערך השטרות שמנפיקה ממשלת ארה"ב וממשלות אחרות.

אולם אובדן כוח הקנייה של הדולר וההתרוששות ההדרגתית של אזרחי ארה"ב אינם הנזק היחידי או אפילו המרכזי מביטול הזהב כעוגן מוניטארי. מאז 1971 העולם סובל ממשברים כלכליים שתכיפותם ועומקם הולכים וגוברים.

רק ב-15 השנים האחרונות פקדו את העולם ארבעה משברים – משבר אסיה של 1997, משבר הנסד"ק של 2000, משבר המשכנתאות של 2008 וכיום, משבר החובות הסוברניים – כנראה המשבר הבעייתי מכולם.

אין שום דבר מפתיע בכך שהמשברים הולכים ונהיים גרועים יותר. ללא רסן הזהב, הפוליטיקאים ובנקים מרכזיים, בתמיכתם של כלכלנים קיינסייאניים, מגיבים תמיד – אבל תמיד, באותה צורה לכל משבר – הם מדפיסים.

ההדפסות האלה מאפשרות לצרכנים האמריקאים להמשיך ללוות כסף ולצרוך ומאפשרות לממשלת ארה"ב הגירעונית להדהים, להמשיך לשחד את הבוחרים עם תשלומים סוציאליים נדיבים – דמי אבטלה, ביטוחי בריאות ממשלתיים, הלוואות נוחות לסטודנטים, משכנתאות זולות, ועוד. והכי חשוב מבחינת הפוליטיקאים, היכולת להדפיס מייתרת את הצורך לפתור את המשברים בצורה עמוקה ואמיתית שעלולה לגרום כאב לטווח קצר-בינוני לבוחרים.

עדיף להדפיס, לקחת עוד חוב, לשחוק עוד יותר את ערך הדולר ולגלגל את הבעיה לקדנציה הבאה.

ויש לזה גם קשר לאימפריה הרומית

ממשלת ארה"ב לא המציאה את הגלגל. האימפריה הרומית שנכנסה גם היא לגרעון תקציבי, פתרה את הבעיה בצורה דומה – היא "הדפיסה" זהב. כלומר הקיסר הרומי הוריד את כמות גרגרי הכסף - האימפריה השתמשה במטבעות המתכת היקרה כסף לצורכי סחר בינלאומי - והגדיל את כמות גרגרי הנחושת במטבעות האימפריאליים, מבלי לשנות את הערך הנומינלי של המטבע.

הקיסר הראשון שעשה זאת היה נירון (כן, הקיסר המטורף שפרט על הנבל כאשר רומא עלתה בלהבות), שהפחית את ערך הכסף ב-14.3% בשנת 54 אחרי הספירה. עם השנים כאשר מצבה של האימפריה הורע והגירעונות הצטברו, קצב הפחתת המטבע גבר.

נקודת השיא בתהליך ההפחתה הייתה בשנת 193 כאשר הקיסר סרוורוס הפחית את כמות גרעיני הכסף במטבע ל-26 גרעינים מ-32 גרעינים, כאשר הכמות המקורית בתקופת נירון הייתה 66 גרעינים. באותה נקודה, לשותפות הסחר של רומא פשוט נמאס. הראשונים שסירבו לקבל את המטבע הרומי היו ההודים ואחריהם שאר שותפות הסחר שמעתה הסכימו לקבל אך ורק מטבעות זהב אמיתיות, לא רומיות.

התוצאה המיידית הייתה התמוטטות טוטאלית ברמת החיים של אזרחי רומא שלא יכלו עוד להרשות לעצמם מוצרי ייבוא. רומא אמנם נכבשה ונהרסה רק בשנת 410 אולם יש היסטוריונים הטוענים שקיצה האמיתי של האימפריה הרומית המערבית הגיע כאשר המטבע שלה הפסיק להיות מטבע עובר לסוחר.

אגב מעניין שהכסף הרומי איבד את מעמדו תוך תקופת זמן קצרה להפליא – 22 שנה לאחר עליית סרוורוס לשלטון. בתקופה בה פעולת סחר פשוטה לקחה חודשים כדי להיסגר, 22 שנה הם הרף עין.

גם לסינים יימאס בסוף

ארה"ב נהנית כבר שנים מהמעמד המיוחס של הדולר המאפשר לה לייבא מוצרים ולשלם תמורתם בדולרים מודפסים. מדינה כמו ישראל חייבת לייצא כדי להשיג את המטבע הזר לצורך מימון הייבוא – אנחנו איננו יכולים לשלם עבור מכוניות גרמניות עם שקלים. האמריקאים יכולים פשוט להדפיס. עד מתי? עד אותה נקודה שבה לסינים יימאס למכור את פרי עמלם לצרכנים האמריקאים תמורת פיסות נייר שהולכות ומאבדות את שוויין.

הסינים עשויים להגיע למסקנה שיותר הגיוני ובוודאי יותר צודק לתת למטבע הסיני להגיע לערכו האמיתי, דבר שיעשיר את הצרכן הסיני שיוכל להרשות לעצמו את המוצרים שהוא עצמו מייצר. והמהירות שבה הצרכן הסיני יחליף את הצרכן האמריקאי תקבע את עומק המשבר שייקלע אליו העולם כאשר הקללה שהרסה את האימפריה הרומית תפקוד את ארה"ב.

הערה אחרונה

מי שחושב שפיחות הדולר ביחס למטבע הסיני יהפוך את ארה"ב למעצמת הייצוא שהייתה בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, צריך לזכור שהדולר הולך ומאבד מערכו כבר 40 שנה וגירעון הסחר האמריקאי ממשיך לשבור שיאים.

כנראה שארה"ב איבדה הרבה יותר מעוגן מוניטארי מאז 1971.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 15/08/2011

קריאה נוספת: http://www.weberglobal.net/Historyofmoneycompleter.pdf