הפתרון העדיף לחוסר התפקוד של המגזר הציבורי: הפרטה ותחרות

תקופת הקורונה הייתה לא נעימה לכולנו. אבל היא הייתה גרועה במיוחד לעובדים במגזר הפרטי שאיבדו מקומות עבודה והיא הייתה ממש הרסנית לקהל עצום של בעלי עסקים קטנים שחלקם ראה את מפעל חייו יורד לטמיון. כמובן שהמגזר הציבורי נפגע הרבה פחות - ומסיבות ברורות - הרי המשכורות שלהם לא מבוססת על פעילות עסקית אלא על גביית המסים של הממשלה. זוהי עובדה שלא צריכה להכעיס יותר מדי - כך בנוי כל משק.

אבל הנה הגיע דוח של ארגון המדינות המפותחות (OECD), בנושא מבנה השכר במגזר הציבורי בישראל, והצביע על בעיות שכן אמורות להכעיס אותנו, וגם על הפתרונות לבעיות האלה.

המגזר הציבורי מונה כ-700 אלף עובדים, עם משכורת ממוצעת הגבוהה ב-60% מהמשכורת הממוצעת במשק ועם תנאי עבודה עדיפים בהרבה. בתיאוריה, המשכורת הגבוהה כשלעצמה יכולה להיות מוצדקת, אם עובדי המגזר הציבורי ממלאים את חובתם ומשרתים את המשק. אבל זה כנראה סוד גלוי שההיפך הוא הנכון. מספיק לראות את ההישגים הגרועים של מערכת החינוך, את רמת התפקוד של המשטרה ואת שערוריית הבדיקות בנתב"ג כדי להבין שמשהו יסודי במערכת הוא מקולקל.

הדוח של ארגון המדינות המפותחות מציע דרכים לפתור את חלק מהבעיות האלה ויש לומר מיד - אין בו שום דבר חדש. למעשה כמעט כל מילה בו נאמרה כבר פעמים רבות בשנים האחרונות, אם כי הפעם אפשר לטעון שאלה לא חסידי השוק החופשי שטוענים את הטענות האלה, אלא ארגון בינלאומי ידוע, מיינסטרימי, שקשה לחשוד בו בליברטריאניות יתרה.

הדוח מעלה רעיונות שנראים כמעט מובנים מאליהם- כמו למשל תגמול עובדים על סמך הכישורים שלהם ולא על סמך הוותק שלהם, הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים שלשמם בכלל נוצר המגזר הציבורי: משטרה, צבא וביקורת גבולות בנמל התעופה הן דוגמאות קלאסיות לשירותים כאלה. רעיון בולט נוסף הוא יצירת מגבלות תקציביות לתוספות שכר - ואגב, מדינת ישראל מוציאה 10.5% מהתוצר על משכורות המגזר הציבורי, לעומת ממוצע ה-OECD שעומד על 9.5%.

הבדל אחד עיקרי הוא שבמגזר הפרטי, כאשר העובד מתמקח על תנאי השכר שלו, עומד מולו בעל העסק. לבעל העסק יש אינטרס ברור לשלם כמה שפחות, לעובד יש אינטרס ברור לקבל כמה שיותר, הצדדים מתמקחים, ובהתאם לכישורים של העובד, לאופציות שלו וליכולת של בעל העסק לשלם, מגיעים להסכמה. לעומת זאת, במגזר הציבורי, מול העובד עומד לא בעל העסק אלא הפוליטיקאי. בעלי העסק הם אנחנו - ציבור משלמי המיסים ואנחנו כלל לא נוכחים בחדר שבו מתנהל המו"מ.

מאחר שהפוליטיקאי לא משלם מכיסו, האינטרס העיקרי שלו הוא שקט תעשייתי שלא יעיב על הקדנציה שלו וגם לא יכעיס את העובדים במגזר הציבורי, שאולי יצביעו בשבילו בבחירות. במילים אחרות, התמריץ של הפוליטיקאי הוא דווקא לשלם והרבה. בנוסף, לפוליטיקאי אין בעיה של הישרדות העסק. הרי זה לא שמדינת ישראל תפשוט רגל אם היא תשלם משכורות עתק לכמה וועדים חזקים. וזאת בניגוד לעסק שלעיתים קרובות פשוט לא יכול להרשות לעצמו לשלם משכורות יפות.

נקודה נוספת היא שהמגזר הציבורי, כמעט בהגדרה, מפעיל שורה של מונופולים. אין לנו חברות חשמל פרטיות שמתחרות בחברת החשמל הממשלתית, אין לנו מערכת חינוך פרטית מקבילה, אין לנו משטרות פרטיות, ואין לנו שדה תעופה פרטי בלב ים שיכול להחליף את נתב"ג. כלומר, אפשרות השביתה של עובדי המגזר הציבורי מהווה איום אמיתי על כלל אזרחי המדינה, ומעניקה לעובדים כוח לא סביר במאבק על כספי המסים שלנו.

אז התפקוד הנמוך של המגזר הציבורי והכוח הלא מידתי שלו עומדים בבסיס ההמלצות של ארגון ה-OECD. וכל זה טוב ויפה. אבל בלי קשר לשאלה אם בהינתן אופי המערכת הפוליטית הישראלית הפתרונות האלה בכלל אפשריים, צריך לשקול פתרון נוסף, שאינו סותר את פתרונות ה-OECD, אבל הוא טוב יותר, שלם יותר ויעיל יותר.

המגזר הציבורי תמיד יהיה נחות לעומת המגזר הפרטי מבחינת רמת התפקוד והמסירות ללקוח. תמיד. במגזר הפרטי, המוטיבציה להרוויח מובילה לתוצאות טובות יותר ממה שעובדי מדינה יכולים להפיק, לא משנה כמה אבקת קסמים ה-OECD יפזר עליהם.

לכן הפרטה והכנסת תחרות הם הפתרונות העדיפים. מערכת החינוך אינה מתפקדת כי מדובר במערכת מונופוליסטית עם קהל שבוי. הפתרון האמיתי הוא הקמת בתי ספר פרטיים במימון ציבורי שיתחרו אחד בשני - מה שנקרא שיטת השוברים. או במילים אחרות, הוצאת מערכת החינוך, בשלבים ובהדרגתיות, מהמגזר הציבורי. נמל התעופה מתפקד ברמה נמוכה? צפוף מדי? מפשל סדרתי בתקופת הקורונה ועד היום? הקימו נמל תעופה במימון, בבעלות בהפעלה פרטית שהמדינה מעורבת בו רק בביקורת דרכונים. פצלו והפריטו את ייצור החשמל וכך הלאה.

הרפורמות שמציע ה-OECD הן כולן נכונות ואף הכרחיות. אבל הפתרון הטוב ביותר הוא לחתוך את הקשר הגורדי: תנו למגזר הפרטי לעשות כמה שיותר ולמגזר הציבורי כמה שפחות.

המאמר פורסם במקורו בגלובס.