למה הישראלים מעריצים את גיל שויד אבל שונאים את מנהלי הבנקים?

לפני כמה ימים דיווחה התקשורת ישראלית שגיל שויד, המייסד והמנכ"ל של 'צ'ק פוינט', הרוויח בשנת 2016 לבדה 36 מיליון דולר. העובדה הזו כשלעצמה לא כל כך מעניינת, אבל התגובות של קוראים לשכרו הענק של שויד מלמדות דברים מפתיעים ואופטימיים על הציבור בישראל. אולי העתיד שלנו ורוד יותר ממה שנדמה כרגע.

הנה כמה דוגמאות מהטוקבקים לדיווח על שכרו של שויד, שהופיעו באתרים 'דה מרקר', 'גלובס' ו'וואלה':

מגיע לשויד כל דולר משכרו ותגמוליו ההוניים.

מגיע לו לגיל שויד.

טוב מאוד, מגיע לו כל דולר ואפילו יותר!!

הבחור מוכשר מאד ומגיע לו, מה לעשות??

גיל לקח על עצמו את הסיכון מהיום הראשון ועל זה מגיע לו את כל המיליונים.

הוא בן אדם פרטי שהרוויח את הונו באופן פרטי וביושר. לא כמו אלה בחברת החשמל ובנמלים שגונבים את משלם המיסים.

צריך לומר שהיו גם תגובות שליליות, אבל הרוב היה חיובי ומפרגן.

בעיניי התגובות החיוביות הן מרתקות. לדעתי הן מלמדות שבניגוד למה שנהוג לחשוב, הציבור הישראלי בכללותו אינו צר עין ולא סובל משנאת עשירים עיוורת. השאלה היא מי הם העשירים. את גיל שויד מזהים, בצדק, כאדם שבנה חברה בתנאים של תחרות חופשית והתעשר בזכות עבודה קשה וכישרון, ולא כי העסיק לוביסטים ששכנעו פוליטיקאים להגן עליו מפני תחרות.

צ'ק פוינט, חברה לאבטחת מידע שמחזיקה בנתח שוק של כ-13%, מתחרה בחברות ענק כמו סיסקו ובחברות חדשות רבות כמו פאלו אלטו ופורטינט. איש לא אוסר על יזמים להיכנס לשוק הזה ולהציע מוצרים מתחרים. במילים אחרות, כל דולר שצ'ק פוינט מרוויחה היא מרוויחה בזכות, לא בחסד.

צ'ק פוינט אמנם משלמת מס חברות מופחת, כמו כל חברות הטכנולוגיה בארץ, אבל יש לזכור שלא מדובר בכסף שהחברות לוקחות ממישהו. זהו כסף שהן הרוויחו, ושהממשלה ברוב טובה הסכימה לקחת ממנו פחות. הבעיה האמתית היא האפליה בין חברות בכל מה שקשור למס חברות, והפתרון הוא להוריד לחברות המקופחות את שיעור המס לרמה שמשלמות חברות הייטק.

מעניין להנגיד את התגובות החיוביות ברובן לשכרו של שויד, לתגובות הנבזיות שאנחנו רגילים לראות בכתבות שמתפרסמות מדי פעם על השכר שמקבלים מנכ"לים של בנקים, למשל. הציבור מבין כנראה שלא מדובר פה בתחרות חופשית. המדינה הרי אוסרת בפועל על הקמת בנקים חדשים, ומגנה על הבנקים הקיימים מתחרות. הדרישות להון עצמי והרגולציה הכללית שמוטלת על בנקים הן כה נוקשות, שפשוט בלתי אפשרי להקים בנק בישראל. הפעם האחרונה שבה הוקם בנק חדש ועצמאי בישראל הייתה, אם אינני טועה, בשנת 1964 (!), כאשר הוקם בנק ירושלים.

אגב, הרגולציה הנוקשה הזו, שבפועל יוצרת אוליגופול (בנק לאומי ובנק הפועלים יחד שולטים על כ־60% משוק הבנקאות בארץ), מוטלת מתוך רציונל מסוים. מדינת ישראל החליטה במודע להקריב תחרותיות על מזבח יציבות המערכת. אפשר להתווכח אם ההיגיון הזה מוצדק – לדעתי הוא לא מוצדק כלכלית ומוסרית – אבל לא זו הנקודה כרגע. הנקודה היא שכשהציבור קורא על השכר שמקבלים מנכ"לים בסקטור הבנקאות, הוא מזהה שמדובר בסקטור לא תחרותי ושאין פה בדרך כלל הישג עסקי אמתי.

האמת היא שכאנשים מהללים את גיל שויד הם בעצם מהללים קפיטליזם, אפילו אם הם לא יודעים את זה. וכשהם מבקרים את המשכורות הגבוהות של מנכ"לים בסקטורים שמוגנים על ידי הממשלה, הם בעצם מבקרים שיטה כלכלית שמערבת סוציאליזם ומקורביזם.

במילים אחרות, גיל שויד הוא קפיטליסט קלאסי כי הוא פועל בתנאי תחרות חופשית. אגב, ממש כפי שהבעלים של פיצוצייה שמוכרת פיצוחים וגלידה הוא קפיטליסט. הוא קפיטליסט כי הוא מתחרה בפיצוצייה במורד הרחוב, והוא לא מקבל הגנה מהממשלה שמונעת מפיצוציות אחרות להתחרות בו.

בנקים בישראל, ואולי זו נקודה שקשה להבין, הם לא מוסדות קפיטליסטיים, כי הם לא פועלים בתנאי תחרות חופשית. הממשלה מגנה עליהם מתחרות. אנשים נוטים לחשוב שבנק הוא מוסד קפיטליסטי כי הוא מתעסק בכסף, אבל זו שטות. הרי גם בברית המועצות היו בנקים. מה שמייחד קפיטליזם זה שוק חופשי ותחרות חופשית והוגנת, ללא ממשלה שמגנה על המקורבים לה.

אז לפחות על סמך התגובות המפרגנות להצלחה של שויד, לקפיטליזם דווקא יש סיכוי בישראל. עכשיו כל מה שנשאר זה שהציבור הרחב יבין מה זה קפיטליזם ומה לא.

המאמר פורסם ב'מידה'.